חשיפה: ההונאה של יצחק זמיר

כששמעתי ברדיו את השופט העליון (בדימ.) יצחק זמיר מביע התנגדות למועמדותו של יעקב גנות לתפקיד המפכ"ל, ומנמק התנגדותו בכך שגנות הינו "אדם לא ישר" - כמעט ונתקעתי במכונית שלפניי. וזאת - לא משום הטענה כלפי יושרו של יעקב גנות, אלא משום שיצחק זמיר מעז להאשים מישהו אחר בחוסר יושר. החלק המוכר בסיפור, כהסבר רקע, עוסק באחריותו החמורה של יצחק זמיר למחדל הקשה שלא מנע את הטבח בסברה ושתילה. יצחק זמיר היה באותם ימים היועץ המשפטי לממשלה, ובישיבת הממשלה הקריטית שדנה בכניסת הפלנגות הנוצריות למחנות הפליטים - הוא, יצחק זמיר, נצר את לשונו ולא מילא את חובתו, כיועץ המשפטי לממשלה, להזהיר את הממשלה באשר לאחריותה לכל מה שעלול להתרחש במחנות. כתוצאה מהטבח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית - היא ועדת כאהן - שתחקור את נסיבות הטבח ותקבע את האחראים. ועדת כאהן קבעה כמה קריטריונים ברורים ומובחנים להטלת אחריות (עקיפה) לטבח, ו"שיבצה" את האחראים השונים - שרי ממשלה, קציני צבא גבוהים ופקידים בכירים - אל כל אחד מהקריטריונים הללו. המלצות הוועדה הביאו להדחת חלק מקברניטי המדינה והצבא מתפקידיהם (כשההמלצה הבולטת שבהן היתה הדחת אריאל שרון מתפקידו כשר הביטחון). החשוב לענייננו כאן הוא קריטריון אחד מסויים מתוך הקריטריונים שקבעה הוועדה:על-פי הקריטריון המסויים הזה, הוועדה קבעה שיש להטיל אחריות על (ציטוט מהדוח): "אלה שידעו על ההחלטה (להכניס את הפלנגות למחנות - י.ד.), והיה מחובתם בתוקף מעמדם ותפקידם להתריע על הסכנה ולא מילאו חובה זו". על בסיס הקריטריון הנ"ל הטילה הוועדה אחריות, בין היתר, על ראש אמ"ן (שהודח מתפקידו), וכן על ראש המוסד ואחרים. בהקשר זה ראוי לציין, שאחריותו של ראש המוסד, לדוגמה, הוטלה עליו בשל העובדה שהוא השתתף באותה ישיבת ממשלה שבה נדונה הכנסת הפלנגות למחנות, ושמע כמו כולם את אזהרת השר דוד לוי מפני סכנת טבח, ובכל זאת לא התייחס לעניין. אבל הרי גם יצחק זמיר, היועץ המשפטי לממשלה, נכח באותה ישיבה, וגם הוא שמע על ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות, וגם הוא שמע את דברי האזהרה של דוד לוי, ובכל זאת גם הוא שתק ולא פצה את פיו. ויתרה מכך, במרוצת הימים שבהם עסקה ועדת כאהן בחקירת הטבח והאחראים לו, טען בפני הוועדה אחד השרים שנחקרו בפניה, שהיועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר השתתף אף הוא באותה ישיבת ממשלה אך לא הזהיר אותם. בעקבות טענתו זו של השר בפני הוועדה פירסם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, משה בן זאב המנוח, מאמר ארוך ומנומק בעמוד המאמרים הראשי של עיתון הארץ והיפנה אצבע מאשימה ומפורשת לכיוונו של יצחק זמיר באופן שהבהיר, שיצחק זמיר - ששתק בישיבה - נושא באחריות כוללת למחדל הנורא. ברור, איפוא, שהקריטריון המסויים הנ"ל להטלת אחריות חל במלואו גם על יצחק זמיר בתוקף מעמדו ותפקידו. והרי ברור גם הדבר, שאילו יצחק זמיר, ששמע אף הוא את דברי האזהרה מפני הטבח, היה מזהיר שרי הממשלה ומפקדי הצבא מפני אחריותם האישית לכל מה שעלול להתרחש במחנות הפליטים, היו השרים ומפקדי הצבא נבהלים מההחלטה של עצמם - ממש כך! - ומורים מיד על ביטול ההחלטה וביטול הפעולה. אלא שוועדת כאהן העדיפה להתעלם מהטענות וההאשמות הללו כלפי אחריותו הברורה של יצחק זמיר, ופשוט "מחקה" את יצחק זמיר מאותה ישיבת ממשלה, ולא התייחסה בדוח - אפילו לא במילה - לחלקו של זמיר בכל הפרשה (הסיבה לכך ברורה כשמש: אהרן ברק, שהיה האיש הדומיננטי בוועדת החקירה, הינו חבר רב שנים וידיד אישי קרוב מאד של יצחק זמיר, ולכן הוא דאג לחלצו מאחריות, ומהפרשה בכלל, ולמלטו בלא פגע ובלא שריטה. העניין מובא בפירוט בספר "צדק של פלנגות"). עד כאן הצד המוכר של הסיפור.