העיתונאים
פרשת רמון עוד לא הספיקה להתקרר, השימוע בעניינו של הנשיא משה קצב לפנינו ואחריו ההחלטה הסופית אם להגיש נגדו כתב אישום בעבירות מין חמורות - וזירת ההתגוששות בין מערכת המשפט לתקשורת מעולם לא היתה כל כך רותחת וסוערת. בית המשפט מסתייג מאופן הסיקור התקשורתי של תיקים המובאים לפניו (בהכרעת הדין של חיים רמון ובפסק הדין בערעור של עו"ד דורי קלגסבלד), והתקשורת לא שותקת.
אמנון דנקנר, העורך הראשי של מעריב, כותב: "אם בית המשפט קובע בעניינים ערכיים, גם התקשורת זכאית להביע דעה בענייני משפט" (12.02.07). אם מישהו ציפה שהתקשורת תבחן את עצמה בעקבות דבריהם של שופטי בית המשפט שהרשיעו את רמון, בדבר חציית קווים אדומים, הוא לא נזקק לזמן רב כדי לגלות שדבר לא השתנה. לקראת השימוע של קצב שוב התפרסמו חלקי עדויות והדלפות אחרות, ואפילו ה"סנדיי טיימס" הבריטי הצטרף לחגיגה בראיון כזה או אחר עם א', ראיון שהפך מיד לחלק ממלחמת המחנות. עכשיו צריך להמתין לחקירת "הגורם הבלתי תלוי" בעניין ההדלפות מהפרשה.
חוזרים ואומרים לנו, שבשיטת המשפט המקובלת בישראל, שאינה מבוססת על מושבעים אלא על שופטים מקצועיים, אין כל סיכוי שהתקשורת תשפיע על ההתייחסות לראיות ולאמינות של עדים. אך כמו אמיתות רבות אחרות שנסדקו כבר מזמן, גם השאלה הזאת טעונה בדיקה. אילנה דיין, דוקטור למשפטים ומגישת התוכנית "עובדה" בערוץ 2, סבורה שכל נושא שנוגע בעצב ציבורי חשוף וזוכה לסיקור אינטנסיבי, פוגע בהכרח בטוהר ההליך השיפוטי. כך, לטענתה, אין לנשיא קצב שום סיכוי לזכות במשפט צדק: "אין שופט שיכול להגיע למשפט כ'לוח חלק'.
אלא שהאלטרנטיבה היא השתקה. רק במשטר שבו היינו משתיקים לחלוטין את קצה קצהו של החשד הראשוני ביותר כלפי הנשיא קצב, יכולנו לאפשר לו משפט צדק. בחברה שבוחרת להיות חופשית, המחיר מובנה בעצם הבחירה הזאת. נכון, יש גם אמצע, אבל הוא נגזרת של תרבות ואתוס אחרים שאין לנו בישראל. האמצע הזה הוא משטר תקשורתי פתוח, נאור, ליברלי שמאפשר דיווח שוטף על אנשי ציבור שנחשדים בעבירות, ובה בעת הוא שפוי ואחראי, כלומר לא מאפשר לכל ספין לסחרר את כל המערכת. אגב, קלות הספין במקרים הללו אצלנו היא גם פונקציה של המגע הצפוף שבין אנשי ציבור, הון ותקשורת".
לדיין יש ביקורת נוקבת על אופן התנהלותה של התקשורת בפרשת רמון: "במקרה של רמון הטענה היא שהתקשורת הופעלה, וזה חמור. היא לא יזמה אלא היתה כלי בידי יזמים מחוצה לה. כשהתקשורת איננה מופעלת, יש יותר סיכוי שהיא פועלת לשם שמים, כמובן, במגבלות הפופוליזם ותאוות הרייטינג שלה. לעומת זאת, כשיזמים חיצוניים משתלטים על השיח הציבורי, הבעיה הרבה יותר חמורה".
דיין רואה את הפרשה בהקשר גדול ומרתק יותר של חלוקה חדשה בין שני צדי המתרס במלחמת העולמות הזאת: "בצד אחד של הטבלה יהיו דורית ביניש, אהרן ברק, ולאחרונה גם מני מזוז וערן שנדר. ובצד השני תהיה קואליציה שכוללת את חיים רמון, אריה דרעי, איווט ליברמן, דניאל פרידמן ואחרים, שנוקטים עמדה נגד המוזכרים בצד הראשון של הטבלה. כלי תקשורת שנוקט עמדה בצד אחד של הטבלה, עמדתו תהיה עקבית לאורך כל הדרך. בכל פרשה אפשר לזהות את אותן טביעות אצבע. מקרה רמון אינו מופע חד פעמי. הוא נגזרת של מאבק כוחות עמוק וחשוב שמבעבע בחברה הישראלית. המקום העיקרי שבו אנו צריכים לבדוק את עצמנו הוא בשאלה אם יש פה מגמתיות בדיווח, ואם יש זליגה של אג'נדה מסוימת בכלי תקשורת נתון לתוך עמודי החדשות".
בחלוקה זו בין שני צדי המתרס, שניים מכלי התקשורת החזקים במדינה, ידיעות אחרונות וערוץ 2, התגייסו בלי סייג לצד הנאשם, ואילו ערוץ 10 נקט גישה אוהדת יותר כלפי ה'. במהלך המשפט התראיין שם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ולא נמנע מלהביע את עמדתו הערכית ביחס לעבירה שבה הואשם רמון, ומיד לאחר הכרעת הדין שודר ראיון נינוח ומגונן עם ה'. מקורבי רמון טענו שדיווחיו של ערוץ 10 אינם הוגנים, וההגנה (רמון ועורכי דינו) לא העבירה לו כמעט חומרים. עיתונאים בכירים בערוץ אף טענו כי הם מוחרמים בידי רמון ואנשיו. לעומת זה, אמרו, ההגנה הציפה את ערוץ 2 בחומרים, והדיווחים היו בהתאם. לדעת עו"ד אלמוגית אביטל, פרקליטה המייצגת נאשמים בפרשות תקשורתיות, "רמון היה מקרה מובהק של שימוש אינטרסנטי בתקשורת. הוא קיווה שהיא תיתן רוח גבית לזיכוי בבית המשפט - ותפעיל לחץ על בית המשפט".
השופטים
השופטים המכהנים נמנעים מלהתראיין על התנהגות התקשורת בחקירות ובתיקים תלויים ועומדים, ורק מי שכבר פרש מכס המשפט יכול לשמש להם לפה. השופט (בדימ.) גבריאל שטרסמן מוטרד מהתופעה של חריצת הדין בידי העיתונות: "העיתון איננו בית משפט. אין לו כלים לזה. הוא צריך לדווח על מה שיש ולא לעסוק בעבודת בית המשפט". אחת הסכנות הטמונות בתהליך הזה היא התערערות אמון הציבור בבית המשפט. כאשר התקשורת יוצרת ציפייה להכרעה שיפוטית מסוימת, וזו אינה מתקבלת, אמון הציבור הרחב בבית המשפט עלול להתרופף. מהעיתונות נוצר הרושם שרמון צודק, ומכאן גודל ההפתעה לנוכח ההרשעה. בדיעבד מסתבר שהגרסה של רמון אכן הוצגה במהלך המשפט כמות שהיא, ואילו גרסת המתלוננת, כפי שהופיעה בעיתונות, היתה רחוקה מאוד מזו שהוצגה בבית המשפט.
השופט (בדימ.) אליהו מצא, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, משרטט את גבולות הגזרה: "לתקשורת תפקיד חשוב. ככלל אין מקום לחסום אותה, ואת השימוש בדיני הסוביודיצה יש להגביל למקרים חריגים וחמורים במיוחד של פרסומים המכוונים להשפיע על בית המשפט. עם זאת, על התקשורת לגלות אחריות רבה. עיתונאי המחזיק מקלדת או מיקרופון מחזיק בידו כלי נשק. פרסום בלתי זהיר על הליך התלוי לפני בית המשפט, גם אם אין כל חשש שהוא ישפיע על השופטים, עלול לפגוע בבית המשפט בעקיפין, בכך שיפגע באמון הציבור בצדקת ההחלטה שתתקבל".
שיא הגיעו הדברים בהעמדת שתי עדות שהוצגו מטעם ההגנה לבדיקת פוליגרף, שאינה קבילה בבית משפט, בעצם הימים שבהם ישבו השופטים על המדוכה ועסקו בכתיבת הכרעת הדין. כך לא הסתפקה התקשורת בדיווחים, אלא אף ניסתה ליצור ראיות כביכול. השופט (בדימ.) אמנון סטרשנוב, לשעבר שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב: "בכל תולדות המשפט בישראל לא מוכר לי שעיתון לקח עד לבדיקת פוליגרף תוך כדי משפט. זה גובל בעבירה פלילית של התערבות בהליך פלילי בכוונה להשפיע עליו. אחרי דבר כזה נשאלת השאלה, בשביל מה צריך בכלל בתי משפט? אולי עיתון שלישי ייקח את רמון והמתלוננת לפוליגרף, ולפי זה יתכנסו ויחליטו עורכי העיתון אם הוא אשם או זכאי. האם הניסיון הבוטה להשפיע ולנהל דעת קהל הוא תפקידה של התקשורת? זו לדעתי חציית קווים אדומים. השופטים יושבים בתוך עמם, וקיים חשש שזה יכול לחלחל ולפגוע בחוסן השיפוטי".
השופט (בדימ.) דן ארבל: "לא צריך לפגוע בחופש העיתונאי, אבל גם זכותו של אדם למשפט הוגן היא זכות יסוד. למשל, כשמתנהל משפט פלילי, אסור לבית המשפט לדעת על עברו הפלילי של הנאשם. כשעיתון מפרסם את העבר הפלילי שלו, הוא עושה מעשה חמור. היועץ המשפטי עוצם את עיניו, טומן ראשו בחול ולא מתייחס לעניין. כאילו זכות הנאשמים היום היא הפקר. מדוע? כי כביכול הזכות לחופש העיתונות היא מעל לכל. השופטים קוראים עיתונים. מובא אליהם מידע שאסור להם לדעת. זה משפיע עליהם בדרך אסורה. העיתונות כמעט מנהלת את המשפט מעל דפי העיתונות. זו פגיעה חמורה בזכויות הנאשם. איך נאשם יכול להתגונן בעיתונות? שופטים אותו בלי שיוכל להתגונן. אני עושה את כל המאמצים לשכנע את עצמי שזה לא ישפיע עלי, אבל אני לא יכול לערוב לך שזה לא השפיע על אף שופט. די בכך שלנאשם יש הרגשה של אי צדק".
הגבלת חופש העיתונות בסיקור משפטים חלה מתוקף סעיף הסוביודיצה. עד לשינוי החוק, לפני שנים אחדות, אסור היה לפרסם דבר שעשוי לפגוע בדיוני בית משפט בעניינים אזרחיים ופליליים. כעת האיסור חל רק על עניינים פליליים. מאז התיקון לחוק, נמנע היועץ המשפטי לממשלה מלהגיש כתבי אישום נגד עיתונאים. דן ארבל: "התקשורת עושה מה שהיא רוצה, והתוצאות בשטח חמורות ביותר".
דברי הביקורת של שופטי בית משפט השלום בתל אביב על התקשורת עוררו, מטבע הדברים, תגובות רבות. אליהו מצא סבור כי "מותר לבקר את פסיקות בית המשפט, אך מתיחת ביקורת על הכרעה שיפוטית על סמך קריאת ידיעה בעיתון אינה ראויה להתייחסות רצינית". ואילו יוסי בר מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב וחבר נשיאות מועצת העיתונות, אומר: "בשנים האחרונות אנו חורגים לא מעט מהסוביודיצה. יש בעייתיות בהתנהלות התקשורת במהלך משפטים. מצד שני, אל למערכת המשפטית לסתום פיות לעיתונאים. אל לנו להמעיט מערך חופש הביטוי".
מה שברור, התופעות שראינו במשפט רמון יחזרו על עצמן גם במשפט הבא. כדברי משה גורלי, "את השד שיצא מהבקבוק אי אפשר להחזיר. הסכנה היא שהמחוקק יחליט להחזיר על כנה חקיקה מחמירה יותר".
