כידוע, במסגרת הליכי תביעה ניתן לבקש עיקול זמני, ובמסגרת נקיטת הליכי הוצל"פ ניתן לבקש עיקול והוצאה ביחס לנכסים שונים של החייב. אחד העיקולים הפופולריים ביותר הוא הטלת עיקול על חשבון הבנק של החייב. משהוטל עיקול אצל צד ג' (ולעניינו - הבנק), חייב זה להודיע להוצל"פ באם "נתפס" אצלו רכוש של החייב, אם לאו.
עוד נציין, כי המועד הקובע להטלת העיקול הוא מועד הגיע הצו לידי הבנק, וכן בתקופה של 3 חודשים קדימה מאותו יום. לפי הצו, עליו להעביר כספים של החייב, ככל שיגיעו לידיו (קרי: לחשבון) בתוך תקופה זו, לידי ההוצאה לפועל.
לעניין עיקול כספי חשבון בנק של החייב, משלה בכיפה הלכה ותיקה מבית המשפט העליון (ע"א 323/80, אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ), שקבעה כי אם יש לחייב יתרת חוב בחשבון הבנק שלו, הרי שהעיקול אינו תופס, קרי: לא ניתן לעקל "אוברדרפט".
פסיקה זו הובילה לתוצאה של יצירת "מקלטי עיקול", בדמותן של מסגרות אשראי, באופן הבא: חייב אשר ידע כי חשבונו בבנק בסכנת עיקול, פעל להגיע להסכם מסגרת אשראי נדיבה עם הבנק, אשר תאפשר לו הפעלת החשבון בהיותו ביתרת חובה. מרגע שהגיע להבנה זו עם הבנק, כל שנותר לחייב לעשות הוא "לדאוג" שהחשבון לא יהא ביתרת זכות, והרי הוא מוגן: ביכולתו להמשיך ולפעול בחשבון כאוות רצונו, ובאותה עת הרי הוא "חסין" מפני עיקולים.
במצב זה, כשנושה היה מעקל את חשבון הבנק של החייב, ככל שזה היה ביתרת חובה (או "מאופס"), הרי שהבנק היה משיב לצו העיקול, כדבר שבשגרה, כי "אין נכסים בידו", שהלא, כאמור, לא ניתן לעקל "אוברדרפט".
קריאת תיגר על ההלכה המושרשת
לפני זמן קצר (ב-25.2.07), הרשמת לושי-עבודי, מבית משפט השלום בפ"ת, קראה תיגר על הלכה מושרשת זו (הזוכה: מזרחי אלה נ' החייבת: ש.ל. מרכז קרדיו לוגי בע"מ, ובעניין המשיב (המחזיק - צד ג'): בנק מזרחי טפחות בע"מ). באותו מקרה, ביקש הזוכה לחייב את צד ג', בחוב הפסוק של החייבת, וזאת מכח סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, המסמיך את ראש ההוצאה לפועל לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק, כאשר הצד השלישי לא ציית, ללא הצדק סביר, לצו העיקול, ולא מסר הנכסים שבידו לידי המוציא לפועל. יודגש, כי נוסח צו העיקול שהופנה לבנק באותו מקרה היה: עיקול על "כל נכסי החייבת אצל הבנק".
תשובת הבנק להודעת העיקול הייתה לקונית ושגרתית: "בעת קבלת הצו לא נמצאו בחשבון כספים או נכסים אחרים הניתנים לעיקול". הבנק טען בתגובתו לבקשה כי לפי הכללים המקובלים אצלו, "הבנק לא יחיל את צו העיקול על כספים כלשהם שייכנסו בעתיד לחשבון כל עוד תהיה יתרת חובה בחשבון".
עוד נטען בתגובה, כי בהתאם למסמכים שנחתמו בין החייבת לבנק ועל-פי ההלכה הפסוקה, מוקנות לבנק זכויות שעבוד, קיזוז ועיכבון על כספים קיימים ו/או העתידים להתקבל בחשבון החייבת, וכי מאחר שכנגד שעבודים אלה ניתנה לחייבת מסגרת אשראי, לפיכך הבנק לא יכבד עיקולים, שכן זכות הבנק להיפרע מן הכספים הנ"ל גוברת על זכותם של המעקלים.
בדיון, הודה מנהל הסניף כי לאור מצבה של החייבת, הבנק אומנם שקל לפעול באופן חד-צדדי, ולצמצם את מסגרת האשראי של החייבת ו/או לפרוע את ההלוואות שנטלה מהבנק (וזאת, על-מנת להימנע מטענות מצד מעקלים שונים, שלפיהן הבנק מאפשר לחייבת לפעול בחשבון ומכבד שיקים שנתנה). ברם, הבנק נמנע מלעשות כן, משום שלא הייתה לו עילה משפטית להקטין את מסגרת האשראי ו/או לפרוע את ההלוואות באופן חד-צדדי הואיל והחייבת לא חרגה ממסגרת האשראי.
השאלה שבמחלוקת הייתה: האם היה לבנק "הצדק הסביר", שלא לציית לצו העיקול. בית המשפט, ענה בשלילה לשאלה זו, וחייב את הבנק לשלם את החוב הפסוק, בקבעו את הממצאים העובדתיים הבאים:
א) בתקופת העיקול (שלושה חודשים) נכנס לחשבונה של החייבת בבנק סך כולל של כ-500,000 ש"ח, וזאת מהמחאת זכות שעשתה החייבת אצל צד ג' אחר, לטובת החשבון בבנק.
ב') בתקופת העיקול הבנק רכש עבור החייבת ניירות ערך בסך של כ-1,500 ש"ח כל שבוע.
ג) במהלך התקופה, הבנק כיבד שיקים של החייבת, ובכך איפשר לחייבת להיכנס ליתרת חוב גבוהה, שאף עלתה על גובה מסגרת האשראי בחשבון.
בית המשפט ערך הבחנה בין המקרים שבהם הבנק מתחייב כלפי בעל החשבון לאפשר לו משיכת יתר , להבדיל ממקרים שבהם הבנק רשאי לתת משיכת יתר על-פי שיקול דעתו, אך אינו חייב לעשות כן.
לפי החלטתו: במקרים בהם הבנק מתחייב כאמור, ניתן לעקל את הזכות של בעל החשבון למשיכת יתר כלפי הבנק, והתוצאה הנה כי כאשר הבנק חייב לתת ללקוחו משיכת יתר, הרי שהמעקל יוכל לקבל את ההלוואה (משיכת היתר) במקום החייב, כשחובת ההשבה תחול על החייב.
בית המשפט אבחן את קביעתו מהפסיקה המחייבת בסוגיה, בקבעו כי לשונו של צו העיקול בפרשת אילתית צומצמה לחשבון הבנק בלבד, ולא התייחסה ל"כלל נכסי החייבת אצל הבנק", כפי שקבע צו העיקול במקרה שלפניו.
ביהמ"ש קבע כי מגרסת הבנק עולה, כי הבנק היה מחויב לאפשר לחייבת לפעול במסגרת האשראי הנ"ל, שכן הודה בתשובתו כי לא הייתה לבנק עילה לבטל לחייבת את מסגרות האשראי. לפיכך, ומאחר שהבנק היה מחויב להמשיך לאפשר לחייבת לפעול בחשבונה, לא היה לו כל "הצדק סביר" להעדיף נושים אחרים של החייבת (למשל כאלה שהחייבת מסרה להם שיקים) על פני הזוכה.
הערות לקביעת בית המשפט:
- ביהמ"ש מצא מספר נסיבות פרטניות למקרה שלפניו, שהעמידו את הבנק במצב המצדיק לכאורה העדרו של "הצדק סביר" מצדו, לאי העברת הכספים להוצל"פ.
- אין ספק כי מדובר בהחלטה תקדימית, בעלת משמעויות נרחבות ביותר, שיצריכו פעולה מצד הבנקים, הנושים והחייבים כאחד, ולדוגמא:
- ההחלטה פוגעת לכאורה בזכות הקדימה של הבנק מול זכויות המעקלים. סביר, כי הבנק ישקול לא רק ערעור על החלטה זו, אלא אף את שינוי ההסכם עם לקוחותיו, ולא לטובתם, כמובן.
- החשש להבטחת החוב וקדימותו כלפי הבנק, עלול לפגוע בנכונות הבנק להקים מסגרות אשראי ללקוחותיו כבעבר, בין מבחינת ההיקף, ובין מבחינת הערבויות ו/או הבטחונות.
- לו החלטת בית המשפט לא תשתנה, הרי שההבחנה שיצר בית המשפט בין "חייב" לתת אשראי לבין "זכאי" לתתו , יצור כר פורה לניסוחים והסכמות מעורפלות בין הבנקים ללקוחות, באופן שהבנק לא יתחייב לתת אשראי, דבר העלול להפקיר את הלקוחות, עוד יותר, ל"רצונו הטוב" של הבנקאי. ברי, כי משינוי כזה עלולים להיפגע כלל הלקוחות, ולא רק אלו שיתכן וחשבונם יעוקל.
- אם אומנם הבסיס המשפטי לסטייה מפסיקת בית המשפט העליון נעוצה בעיקול "כלל נכסי החייב" בבנק, הרי שעל הנושים לבקש מעתה ואילך אך ורק צווים בלשון זו, ולא להסתפק ב"עיקול הכספים שבחשבון".
- אם החלטת בית המשפט תישאר על כנה, ואכן ניתן יהא לעקל כל מסגרת אשראי המובטחת לחייב, ניתן יהא לבצע עיקולים אף בכל חברות האשראי, שהלא אלו מתחייבות לתת ללקוח מסגרת אשראי ברמה מוסכמת.
- תוצאת החלטה זו עשויה להיות הרסנית לא רק לבעלי עסקים, אלא אף למשקי בית רבים, המצליחים לשרוד אך ורק מאותן מסגרות אשראי, שבנקים/חברות אשראי מוכנים לתת להם.
כל אלו טרם הספיקו להתאושש מהנחיית המפקח על הבנקים ביחס לחובה להיצמד למסגרת אשראי ולא לחרוג הימנה, והנה עלולים הם לגלות כי - ככל שיש נגדם עיקולים - אף מסגרת האשראי אינה מהווה עוד הגנה מפניהם. ימים יגידו באם החלטת בית המשפט תשאר על כנה.
