פתיחת מאמר המערכת של עיתון הארץ מ-03.08.2007 חושפת את העובדה הברורה. נגד השר פרידמן מתנהל מסע הסתה מתוכנן משום שהוא מנסה לחולל את השינויים להם הטיף קודם למינויו כשר [בישראל משום פוליטיקאי נחשב לרציני רק כשהוא מתכחש לעמדותיו הקודמות]. כך כותבת מערכת הארץ:
"לא חשוב מה טיב הרפורמות שמציע שר המשפטים דניאל פרידמן ואם חלקן יכולות להועיל למערכת המשפט, בזמן הקצר שבו השר מכהן בתפקידו הוא התגלה כפרובוקטור, לא כרפורמטור, כמי שאינו יכול לעבוד בשיתוף פעולה עם נשיאת העליון ולקדם איתה את מערכת המשפט".
במהומת הוויכוח הציבורי הנטוש שבין שר המשפטים לנשיאת בית המשפט מקפידים רוב הדוברים ומערכת הארץ, הנה דוגמא מייצגת אך בהחלט לא יחידה, שלא לעסוק כלל בסוגיות האמיתיות שבמחלוקת. "הוויכוח" אינו אלא סדרה של חילופי מהלומות מילוליות שבהן, יש להודות, ידם של תומכי הנשיאה ביניש היא על העליונה משום שהם, בניגוד לשר, אינם שמים רסן ללשונם ויוצרים פרובוקציות חוזרות ונשנות. מן הראוי להבהיר כי מאז מונה השר פרידמן הוא הקפיד מאוד בסגנונו ובהתבטאויותיו ומי שהתיר כל רסן היו דווקא מתנגדיו.
הכול שמעו את השופט (בדימ.) חשין [אגדע את ידו!] קורא לשר להתפטר, אך איש לא שמע ממנו טענה קונקרטית אחת ביחס למחלוקת. מן הסתם השופטים חשין ודורנר, כמו גם מערכת הארץ ו"הפרשן המשפטי" שלה זאב סגל, אינם סבורים שבכך צריך לעסוק. בכל הכבוד - הוויכוח האמיתי הוא האם השינויים נכונים או לא. הבעיה הממשית שיש לדון בה היא ריכוז הסמכויות שנצברו בידי נשיא בית המשפט העליון והאם מוצדק לקיים בידיו ריכוז סמכויות זה.
לו היינו טורחים ומקבצים לחוק אחד את מגוון ההוראות המקנות סמכויות ביצוע וסמכויות יעוץ שיוחדו לנשיא בית המשפט העליון, היו רבים מופתעים לנוכל הקף השררה שהופקדה בידיו. להלן אמנה חלק מהסמכויות, לצורך הבהרת התמונה, אך מבלי להתיימר כלל למצותן. כן אין ביכולתי למצות השפעתו של נושא התפקיד בנושאים כלליים, בנושאי מינויים במערכת הממשל הכללית, או מינוי אנשי משפט לתפקידים שונים ומגוונים. לא ניתן גם להתעלם מיכולות השפעה, שאינן מעוגנות בחוק, אלא נובעות מהיוקרה הנלווית לתפקיד ולמעמד.
לנשיא בית המשפט העליון הוענקו, על-פי חוק, סמכויות למנות שופטים המכהנים בועדות שונות [כמו ועדת מומחים לפי חוק ביטוח נפגעי חיסון למשל] סמכויות מייעצות בכל הנוגע למינוי שופטים לוועדות אחרות [כמו הוועדה למינוי דירקטורים בתאגידים בנקאיים] ואפילו קודם לכך שממנים שופטים (בדימ.) לכהונה בוועדה כלשהי יש "להתייעץ" עמו בנוגע למינוי. אין ספק שסמכות זו כרוכה באפשרות להעניק טובות הנאה ובה במידה לשלול אותן משופטים מכהנים ואף משופטים (בדימ.). גם יציאה לגמלאות אינה פוטרת את השופטים מתלותם בנשיא העליון אם הם שואפים לתפקיד ציבורי נוסף.
מוחשיות יותר, ולטעמי אף מסוכנות יותר, הן הסמכויות המוקנות לנשיא בית המשפט העליון מכוח החוק, ככול שהן נוגעות למינויים במערכת בתי המשפט. הסכמת נשיא בית המשפט העליון נדרשת למינוי מנהל בתי המשפט, רשמים, נשיאי בתי משפט שלום ומחוזי, שופטים שיכהנו בבית משפט לעניינים מנהליים, שופטי בתי המשפט לענייני משפחה, שופטים בפועל במחוזי ובבית המשפט העליון ועוד. כל זאת בצד כהונתו המתמדת בתוקף התפקיד, בוועדה לבחירת שופטים ובוועדה לבחירת שופטים צבאיים.
הרשימה לעיל אינה מתיימרת להיות ממצה, אך משמעות הסמכויות ברורה, לא ייתכן למעשה מינוי שופט מכהן או שופט (בדימ.) לתפקיד שיפוטי או ציבורי ללא הסכמתו של נשיא בית המשפט העליון וסמכותו של האחרון מכרעת גם בהליכי הדחת שופט מתפקידו. הנשיא הוא הממנה למעשה את הרכב בית דין המשמעתי שאמור לשפוט שופט בגין עבירת משמעת. מכוח תפקידו בוועדה לבחירת שופטים השפעתו רבה גם ביחס להחלטה להדיח שופט וזאת כמובן בנוסף לסמכות המוסרית להמליץ לשופט לפרוש מתפקידו.
יש להדגיש כי בכל הנוגע לבחירת שופטים חדשים,יש לנשיא בית המשפט העליון,באמצעות כהונתו הקבועה בוועדה לבחירת שופטים ויכולת השפעתו על נציגי בית המשפט העליון בוועדה, השפעה רבה מאוד-אולי מכרעת. ככלל ניתן גם לומר שכל שופט מכהן יודע שאם ברצונו להתקדם בתפקידיו, מוטב שדעתו של נשיא בית המשפט העליון עליו תהיה חיובית ויחסי קרבה מעולם לא הזיקו לאיש. אם חפץ השופט, לאחר פרישתו, בכהונה כלשהי בוועדה שיפוטית [כמו ועדות שהוקמו מכוח חוק הנכים] גם כאן הסכמת נשיא בית המשפט העליון למינויו הינה חיונית.
יותר מכול יש לחשוש מסמכויותיו הרחבות של הנשיא בכל הנוגע לדיונים המתקיימים בבית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון הוא המוסמך לקבוע איזה הרכב שופטים יישב בדיון מסוים, לקבוע הרכב רחב יותר במקרים בהם, לדעתו, יש לקיים דיון בהרכב מורחב. לנשיא הסמכות לקבוע מתי ידון הרכב שנבחר לדון בנושא מסוים באותו נושא, וכן כמובן להכריע בבקשות לדיון נוסף ולמשפט חוזר.
סמכויות אלו די בהן כדי לגרום לכך שלנשיא בית המשפט העליון תהיה מידה רבה של שליטה בפועל בכל דיון בעל השלכות משפטיות מרחיקות לכת. שליטה זו יכולה להיות מנוצלת לכך שההכרעה בדיון כאמור וההלכה שתיקבע בו יהיו לטעמו. השליטה בזהות השופטים, בהרכב, בקביעת גודל ההרכב ומועד הדיון [עניין חיוני בעתירות בעייתיות בעלות חשיבות ציבורית]ואף בהחלטה אם ייקבע דיון נוסף, יש בה די והותר כדי להשפיע על התוצאה המשפטית, הרבה מעבר לקולו של הנשיא כאחד השופטים בהרכב.
התמונה המתקבלת מסקירה חלקית זו של סמכויות נשיא בית המשפט העליון הינה של נושא תפקיד בעל עמדה וסמכות דומיננטית במערכת החייבת, על-פי חוק, לאפשר לשופטים המכהנים בה אי תלות וכפיפות לחוק בלבד. מצב דברים זה אינו רצוי ואינו נחוץ כלל לפעילותה התקינה של מערכת המשפט. שיטה זו מעניקה כוח ושררה מנהלית ושיפוטית מופרזים לאדם אחד בתוך מערכת המשפט. עצמת יתר זו מוענקת ללא כל הצדקה, שכן שיטת המשפט פיתוחה וביסוסה צריכים להיות מפעל קולקטיבי של המערכת המשפטית. קיימת חשיבות עליונה לכך ששופטים יפעלו במסגרת הדין בלבד וללא פזילה כלפי אדם אחד שיש בכוחו לחרוץ את גורלם האישי והמקצועי.
מר פרידמן, שהינו לדעתי גדול שרי המשפטים שכיהנו בישראל, מבין היטב כי האיום האמיתי על מערכת המשפט הוא האיום על עצמאותו של השופט היחיד עקב תלותו במערכת המשפט ותלותו המוחלטת בנשיא בית המשפט העליון בכל הנוגע לעתידו וקידומו. הרפורמות אותן מציע השר הן בדיוק מה שמערכת המשפט נזקקת לו כיום. ככול שיצומצמו סמכויות היתר של נשיא בית המשפט העליון ויועברו למסגרות אחרות כמו ועדות איתור, הוועדה לבחירת שופטים וגופים נוספים, כך תתחזק אי התלות השיפוטית ותתחזק מערכת המשפט.
איני יודע איך מצפים להעביר רפורמות בתחום סמכויות נשיא בית המשפט העליון ב"שיתוף פעולה" כפי שדורשת מערכת עיתון הארץ. מדוע תשתף נשיאת העליון פעולה עם השקפה הבאה לגרוע באופן מהותי מסמכויותיה? האם מוכרות דוגמאות רבות של נושאי משרה שויתרו על חלק מסמכותם?
על-מנת שלא לגרום לקטטות חוזרות ונשנות בין נשיאת העליון לשר המשפטים מה שניתן וצריך לעשות הוא למנות ועדה ציבורית, שבראשה לא יעמוד שופט בית המשפט העליון, אשר תדון במכלול סמכויותיו של נשיא בית המשפט העליון וההצדקה לקיומן. בדרך הטבע תצטרך הוועדה לשמוע את דעתם של כל הגורמים הרלוונטיים לרבות משרד המשפטים, נציגי האקדמיה ובמיוחד את השופטים מכל הערכאות.
