סערה עזה מטלטלת בימים אלה את עולם הרבנות בישראל. בתום עשר שנות כהונה של הרבנים הראשיים ישראל מאיר לאו ואליהו בקשי-דורון עומדים להיבחר ביום שלישי (1/04/03) שני רבנים ראשיים חדשים - אשכנזי וספרדי. המאבק על המשרה הרמה ביותר בעולם הרבנות הישראלי, עז רגשות ויצרים ככל שיהיה, יבוא על פתרונו כאשר יתקיים הליך הבחירה, עם או בלי דחיות "פרוצדורליות", ומי שיצליח לארגן לעצמו את מירב התמיכה בקרב 150 חברי הגוף הבוחר, שרובם חילונים, יהיה הרב הראשי. ובא לציון גואל. אבל השאלה האמיתית במאבק האיתנים המתנהל בעיקרו מאחורי הקלעים איננה מי ינצח, אלא מה יקרה אם המנצח יהיה הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן.
למי שאינו יודע וגם למי שאולי שכח ראוי להזכיר כי הרב אריאל דנן היה קשור כבר ב-1995 באחד הדינים שהסעירו את המדינה בעוצמת רגשות שאולי לא הייתה כמותה מעולם, הלא הוא "דין רודף".
זהו הדין ששימש בעיני אחדים וחריגים ממרכיבי הציבור הדתי הצדקה-הלכתית-לכאורה לרצח ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל. באותם ימים רחוקים שעוררו סערת נפש שגליה העזים איימו לשסע את החברה הישראלית, ועוד לפני הרצח, פירסם הרב אריאל, בביטאון המפד"ל "הצופה", מאמר הלכתי-לכאורה שעסק בנושא "דין רודף" כפי שנדון באותם ימים רק בחדרי-חדרים. הפירסום הזה הציף את השאלה אל פני סדר היום הציבורי ועלה, במידת מה, למודעות הציבור כסוגיה כאילו לגיטימית, שאפשר לקיים דיון עקרוני על אודותיה.
המאמר עורר סערה מסוימת ואילולא הרצח של רבין יתכן והיה אובד בתהום הנשייה. לאחר הרצח הנורא, כאשר "דין רודף" הפך לנושא הלוהט ביותר במערכות הפוליטיות-ציבוריות בישראל, פירסם הרב אריאל, שוב ב"הצופה", גירסה מעודכנת של המאמר, כנראה מתוך כוונה להסביר לציבור למה התכוון ולמה לא, ואולי מתוך רצון להוציא לעצמו "הכשר" ציבורי כי לא הוא האיש שבגללו נפסק הדין הנורא ההוא.
כדי להבין, באמת, במה המדובר, ראוי להסביר אחת ולתמיד, ובמלים הפשוטות ביותר, מהו "דין רודף".
בכל שיטות המשפט הקיימות בעולם, וגם במשפט העברי, מקובל כי "הגנה עצמית" היא סיבה מוצדקת לעבירה, כולל רצח. ידוע לכל המשפט העברי הקובע "הקם להורגך השכם להורגו" שמשמעו, כי אסור לאדם להניח למישהו לפגוע בו ולהמיתו וכי כל אחד מאיתנו רשאי להרוג כדי שלא ייהרג. על פי הדין היהודי זכות ההגנה הזו אינה מצטמצמת רק בנרדף שאותו מתכוונים לרצוח, אלא היא גם חלה על צד שלישי, אפילו אם הוא אדם זר, שנזדמן לו לראות שפלוני רודף אחר אלמוני במטרה להורגו. ההלכה העברית אף מרחיקה לכת כאשר היא קובעת שלא זו בלבד שאדם זר רשאי להרוג את "הרודף" אלא הוא חייב לעשות זאת. בעיני ההלכה היהודית המדובר במצווה המוטלת על כל מי שיכול להציל את חייו של הנרדף. זה ועוד. על פי המסורת היהודית דין ההגנה העצמית של היחיד ושל הציבור אינו קשור בהכרח רק בדיני נפשות. ב"דין רודף" המדובר בכוונה להציל את היחיד וגם את הציבור מידי מחבלים הנשלחים לזרוע הרג והרס בקרב בני ישראל. וזאת מתוך מטרה להציל נפשות ולא לאשר ל"רודף" להוסיף ולזרוע מוות בעתיד.
זכותו של הרב יעקב אריאל, כאדם עצמאי וכחבר בקהילת ישראל, לאחוז באמונתו כי דברי הקודש של ההלכה, שבהם הוא מאמין בכל מאודו, הם לפיד האש ההולך לפני המחנה ושלאורו יש לנהל את החיים. אבל הבעיה מתחילה בשאלה הפשוטה: אם אמנם זו דעתו, מה יעשה בה ומה יפסוק, בתור רב ראשי לישראל, אם וכאשר תעלה לדיון ציבורי בארץ שאלה קשה ומעוררת מחלוקת הקשורה בעתידו של עם ישראל ובזכותו על נחלת אבותיו.
ועוד: אם אכן יזכה הרב יעקב אריאל בכהונת הרב הראשי לישראל, לאיזה כיוון יפרש, למשל, הוראה - חוקית על-פי דיני המדינה וסמכותית על-פי סולם ההירארכיה השלטונית - לפנות את ההיאחזויות היהודיות ביהודה שומרון וחבל עזה. האם יודיע לציבור כי יש לציית לפקודה המרה, או שיפסוק כי בפקודה זו יש סכנה ברורה ומיידית של זריעת הרג והרס בקרב בני ישראל ועל כן חל "דין רודף" לגבי כל מי שהוציא אותה.
אני משוכנע כי מי שהעניק לרב יעקב אריאל את הכושר להיות רב והסמיך אותו לרבנות עשה זאת בדין ובסמכות, שהרי ישראל היא מדינת חוק. על-פי השמועה הרב אריאל בקיא בתורה ורבים וטובים מבני עדתו נותנים בוא את אמונם המלא. וטוב שכך.
אבל לפני שהרב אריאל מבקש לעצמו את המשרה הרמה של רב ראשי בישראל - הוא חייב, קודם כל ולפני הכל, להסביר לציבור בישראל דבר אחד פשוט וחד-משמעי - מה הדין המכריע בעיניו: דין הוראת חוקי המדינה המופעלים בפקודה, ברשות ובסמכות, או דין הוראת חוקי ההלכה שבמסגרתם ניתן להפעיל, שוב - ירחם השם - את "דין הרודף".
