שבועות מספר לפני חופשת סוכות צלצל אלי יו"ר אגודת הסופרים, בלפור חקק, וביקש ממני לנסוע לייצג את אגודת הסופרים בכינוס סופרים בבלגרד, כראש המשלחת, שהייתה אמורה למנות ארבעה סופרים.
די התלבטתי. הכינוס התרחש בדיוק בסוכות, החג המשמעותי ביותר מבין חגי תשרי. אומנם נהוג לחשוב שיום כיפור הוא היום החשוב ביותר, אך מי שמתמצא ברזי הקבלה יודע שבסוכות, תוך כדי ישיבה בסוכה, אנו מקבלים אור מקיף שיכול לעזור לנו בכל העימותים והאתגרים שיתיצבו בפנינו במשך השנה הקרובה.
אמנם את ראש השנה ויום כיפור חגגתי ברוב עם והדר, במלון בתל אביב, בחברת כשלושת אלפי אנשים מכל רחבי העולם, ביניהם ידוענים כמו מדונה, דונה קארן, דמי מור ואשטון קוצ'ר, שהתלהבו ושרו ורקדו יחד עם כולנו, אבל את הסוכות לא רציתי להחמיץ.
עם זאת, משהו בתוכי אמר לי שאסור לוותר על ההזדמנות לחלק את האור שקיבלתי בראש השנה וביום כיפור עם אנשים מכל רחבי העולם. ידעתי שאין להם כל הזדמנות ואפשרות להיחשף לאור של הקבלה, וראיתי את עצמי כשגרירה של האור.
שינסתי את מתני והחלטתי לנסוע, ואכן כשהגעתי ראיתי שהארץ שסועה ומפורדת, מלאה בשרידי מלחמה ורגשות קשים.
תפקיד הסופרים ביחס לאיכות הסביבה
כבר בנאום הפתיחה שנשאתי דיברתי על תפקידם של הסופרים בהתייחס למצב איכות הסביבה והמצב הפוליטי.
"העולם שטוף במלחמות", אמרתי, "בכל רחבי כדור הארץ. קרב גדול ניטש בין האדם והטבע. אנו מזהמים את כדור הארץ ללא הרף ובחוסר כל רחמים.
מלחמות רבות מתחוללות בין האנשים לבין עצמם, ובין אומות שלמות. אנו פוצעים איש את רעהו במלים, לא רק בכל נשק. אנו, הסופרים, כאנשי הרוח, חייבים ללכת מעבר לכל ההבדלים בין אנשים ועמים. אנו חייבים לראות את ניצוץ הבורא הפועם בכל אדם.
עלינו להצהיר מעל במה זו:
לא עוד מלחמות.
"ואהבת לרעך כמוך".
הבה נשמור את כדור הארץ טהור מכל הזיהומים הנוראים.
אחרת, לא ירחק היום בו תסרב אמא אדמה לתמוך בנו, להזין אותנו, ולהחיות אותנו.
זה עניין של חיים ומוות. "
כאן הוספתי את הנגיעה האישית שלי לעניין, וסיפרתי כיצד לפני שנים מספר חוויתי מחסום כתיבה וגם קשיים בדיבור עקב בעיות קשות במיתרי הקול. סיפרתי כיצד התייעצתי עם מיטב המומחים, אשר דעתם הייתה חלוקה. מומחה אחד שלח אותי לניתוח דחוף, השני אמר שאינו ממליץ על ניתוח, אלא על קורס בדיבור נכון, והשלישי נתן לי כדורים שפיתח בעצמו.
אבל היה גם הקול הקטן בתוכי, שהולך עמי לכל מקום, ומדריך אותי בצפונות העולם הזה. והקול הזה לחש לי, שכל הבעיות הללו יכולות להיפתר, שהבעיה אינה פיזית, אלא רוחנית.
אותו זמן התחלתי ללמוד קבלה, שהיא נשמת היהדות, והחלטתי להתיעץ עם הרב שלי, שאול יודקביץ. הרב שאול יודקביץ אמר לי משהו שלעולם לא אשכח אותו, והוא נר לרגלי עד עצם היום הזה. "כאשר את כותבת משהו", הוא אמר" "אל תחשבי על עצמך. חשבי על האנשים סביבך. חשבי כיצד את יכולה לעזור להם באמצעות הכתיבה שלך".
כאשר עזבתי את חדרו, חשתי מיד כמו משהו בתוך לבי נפתח לרווחה. הבנתי משהו חשוב מאוד. כל אדם בא לעולם הזה בשליחות מסויימת רק לו, לשנות את העולם הזה לטובה באמצעות כשרונותיו. כל הכשרונות שלנו הן מתנות מן הבורא, ועלינו להשתמש בהם לטובת כל האנושות, ולא רק עבור עצמנו. אם אנו משתמשים בהם רק לטובתנו האישית, בלי להתחשב באחרים, הם נלקחים מאתנו.
מאותו יום ואילך, כאשר אני כותבת, אני מדמה מול פני את האנשים שיקראו את מילותי, שולחת להם אהבה באמצעות שירי, מאחלת להם לקבל את כל הברכות שהבורא רוצה לתת להם.
סיפרתי לשומעים ששירי מספרים את השינויים האישיים שאני עוברת, את כל הקשיים שאנו חווה במאמצי להתגבר על תכונות האופי הרעות שלי כדי להפוך את עצמי לאדם טוב יותר, אדם שיכול באמת ובתמים לאהוב אדם אחר ללא כל תנאי, לאדם שרוצה ויכול להיות יצור אנושי שמתייחס לכל אדם אחר בכבוד אנושי מוחלט, בלי להתחשב במוצאו, בדתו, בגזעו, במינו או בצבע עורו.
מאותו יום ואילך, אמרתי, כתיבתי שוטפת. אני מקבלת השראה מכתבי הזוהר שבקריאתם אני שרויה, ובכל שבוע מפרסמת שיר באתר אינטרנט חשוב בארץ, "חדשות מחלקה ראשונה", העוזר לי להפיץ את האור בעולם. בצורה זו האור שבשירי מגיע להרבה אנשים, יש הרבה תגובות, אנשים שואלים לעצתי, הם מרגישים שאני שולחת להם את אהבתי באמצעות הכתיבה והם מחזירים לי אהבה.
כל זה בזכות השינוי הפנימי שאיפשרתי לעצמי לחוות בתוך נשמתי, והוא שינה את חיי לחלוטין. לא רק שקולי הפך להיות צלול ובהיר, אלא גם כל מערכות היחסים בחיי נעשו אוהבות יותר.
המשפט השחוק והבנלי "ואהבת לרעך כמוך" הפך להיות באמת ובתמים המוטו של חיי, שהחלו להיות מלאי שמחה, סיפוק ועונג. היקום פורש את זרועותיו לקראתי, קורא לי לקבל את כל המתנות שהוא רוצה לתת לי, אך לא ידעתי כיצד לקבל אותן. כיום אני יודעת.
