ביום 21.5.01 נחשפה בעיתון הארץ העובדה המדהימה (והמצערת) לפיה סטפן (סטיב) אדלר - נשיא בית הדין הארצי לעבודה, שהוא בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת קולומביה, מציג עצמו ואף חותם על פסקי דין בתואר ד"ר.
בידיעון הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב קיים קורס ייחודי לתלמידי תואר שני במשפטים - והמרצה באותו קורס הינו אותו ד"ר אדלר.
ואם הדברים אינם ברורים, השופט אדלר אשר למד משפטים באוניברסיטת קולומביה, בוודאי הינו הראשון לדעת כי זו מציעה לתלמידיה שלושה תארים במשפטים: תואר ראשון Juris Doctor (שהוא המקביל לתואר הראשון הישראלי במשפטים LL.B), תואר שני - מאסטר (LL.M), ותואר דוקטורט - (Doctorof Juridical Science (J.S.D.
קשה לתאר את החומרה שבמעשיו של כבוד הנשיא. גם בעת כתיבת שורות אלו עדיין קשה מאוד להאמין כי הצמאון לכבוד, כבוד ועוד קצת כבוד, גרם ל שופט ותיק, נשיא בית דין ארצי לעבודה, להתהדר בתואר לא לו. השארותו של כבוד הנשיא בתפקידו, לאחר שנחשפו הדברים, פוגעת במערכת המשפט כולה. רק במדינת עולם שלישי יכול להשאר בתפקידו שופט אשר ביצע מעשה של התחזות.
בתגובתו לעיתון הארץ מסר השופט אדלר בתשובה לשאלה האם הוא דוקטור, כי "זו חצי אמת". כאמור, אין מדובר בחצי אמת, ואם זו אכן היתה תשובתו של כבוד השופט, היא מעידה כי הוא כלל אינו מודע לחומרה שבמעשיו.
יתרה מכך, לפי הפרסום בהארץ לא ידע השופט אדלר להסביר מדוע חתם בתואר ד"ר, והסברו הדחוק היה: "אולי רציתי להדגיש דבר מה בפסק דין". כלומר נשיא בית הדין הארצי לעבודה, סבור כי לחתימתו בתור נשיא בית הדין אין משקל מספיק, ועל מנת להדגיש ולהגביר את חשיבות פסיקותיו - הוסיף לשמו את התואר ד"ר. מה משקלם המוסרי של אותם פסקי דין אשר "הודגשו" בתואר הפיקטיבי?
כדי להדגיש את האבסורד, נצביע כאן על אחד מאותם פסקי דין אשר הודגשו בתואר "ד"ר סטיב אדלר". המדובר בהחלטה שניתנה לפני מספר ימים על-ידי בית הדין הארצי לעבודה (בש"א 1216/01), שעניינה תביעה שהוגשה נגד הוועדה להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל במשרד החינוך, תביעה שהוגשה על-ידי מקבלי תואר מאוניברסיטה זרה שעתרו להכרה בתואר האקדמי שרכשו באנגליה. החלטת בית הדין הארצי, הנשיא אדלר כשופט דן יחיד, עסקה בנושא פרוצדורלי בלבד. אולם יתכן שהשופט בחר לחתום בסופה בתואר ד"ר מאחר וביקש להדגיש את חשיבות ההכרה בתארים אקדמאיים.
ניתן כמובן להתבדח על חשבונו של השופט, אולם הומור בהקשר זה עשוי להפחית מחומרת המעשה ומהשלכותיו על מערכת המשפט הישראלית, תפיסתה בעיני הציבור הרחב וכוחה המוסרי.
בתי המשפט במדינת ישראל דנים מדי יום ואף מרשיעים באופן שגרתי נאשמים שונים אשר התחזו ונטלו לעצמם תארים לא להם.
גם השופט אדלר עצמו, כשופט בית הדין לעבודה, דן בוודאי פעמים רבות, בטענות כנגד עובדים אשר ניסו לקבל קידום, הטבה בשכר או משרה תוך הצגת עצמם כבעלי תואר לא להם. אותו שופט אשר ביקש להגדיר את מעשהו כ "חצי אמת", ישב, וזאת רק דוגמא אחת, בהרכב בית הדין הארצי לעבודה אשר דן במקרהו של עובד אשר תבע את המוסד לביטוח לאומי בגין תאונת עבודה, ובטפסי התביעה ציין רק "חצי אמת": אותו עובד ציין בטפסים כי נפגע בתאונה במקום העבודה, ו"השמיט" עובדה נוספת - שאותה תאונה נגרמה כתוצאה מקטטה עם עובד אחר (תיק מז' / 0-122).
ומה היה להרכב השופטים, וביניהם השופט אדלר, להגיד על אדם שמסר למעשה רק "חצי אמת"?
להלן קביעתם הנחרצת כלשונה: "הסוגיה השלישית היא, האם אכן אי-ציונן של כל עובדות המקרה בטופס התביעה למוסד אף היא בגדר מרמה תחשב. אנו משיבים בחיוב לשאלה זאת ללא היסוס".
כיצד יוכלו שופטים במדינתנו להמשיך ולהרשיע נאשמים אשר הציגו עצמם כבעלי תואר אקדמי או אחר -וקיבלו בזכות זאת הטבות ו/או תפקיד - כאשר באותו זמן שופט בכיר אשר ביצע את אותו המעשה, לא רק שאינו נאשם בדבר, אלא אף נשאר בתפקידו.
האם בנסיבות אלו ניתן להמשיך ולדבר על "שלטון החוק" ו"טוהר השיפוט" במדינת ישראל?
