התבקשתי לדבר על תפקידם של גורמים חיצוניים לגבי עתידו של המזרח התיכון. לאמיתו של דבר, אני "חיצוני" מהאיחוד האירופי, והייתי רוצה לדבר על האיחוד האירופי כאדם חיצוני. ייתכן שזה יישמע מאכזב, אבל גם לאנשים חיצוניים אין פתרון למצב במזרח התיכון. לפיכך, הציפיות שלכם מדברי אינן צריכות להיות גבוהות מדי. עם זאת, אני חושב שהאיחוד האירופי יוכל למלא תפקיד צנוע באזור. זה גם אינטרס שלנו. אינטרסים חיוניים של האיחוד האירופי מוטלים על הכף באזור המפרץ, ובמזרח התיכון בכללותו. הדבר מחייב מעורבות מסוימת של האיחוד האירופי, בין אם הדבר מוצא חן בעינינו ובין אם לא. אבל השאלה היא מה יכול האיחוד האירופי לעשות? תחילה אנו חייבים להציג הערכה אסטרטגית מסוימת.
אתחיל באיחוד האירופי. האיחוד האירופי ניצב בפני אתגר ברור: כיצד להגדיר את תפקידו ואת מקומו בעולם. אני מאמין בכנות ששאלת הזהות האירופית היא בעיה עבור האיחוד האירופי, בעיה שיהיו לה השלכות על המדיניות שלנו כלפי המזרח התיכון.
אמירת ה"לא" של ההולנדים ושל הצרפתים במשאלי עם על עתיד חוקת האיחוד האירופי, לפני שנים אחדות, לא הייתה סימן מבשר טובות. הבעיה היא שיש לנו פוליטיקאים שאינם יכולים לשכנע את הציבור מדוע צריך האיחוד האירופי לנהל, למשל, מדיניות חוץ תכליתית יותר.
אנו, האירופים, זקוקים נואשות לחזון, ולהשתחררות מההסתאבות של השילוב האירופי. זה חשוב גם בנושא המזרח התיכון. ההסתאבות של השילוב האירופי דוחקת את אירופה בכללותה לשוליים, ואינה יכולה לתרום בצורה מהימנה לתהליכי השלום המתנהלים בעולם, לרבות במזרח התיכון.
אני חושב שאנו, האירופים, צריכים להמציא מחדש את האיחוד האירופי, בצורת מעצמת-על במובן מסוים. לא מדינת-על, אלא מעצמת-על. אנו חייבים להכין מדיניות חוץ וביטחון אירופית משותפת וחזקה. אחת הסיבות החשובות היא צמיחתה של אסיה. אם אנו, האירופים, רוצים למלא תפקיד במאבק הכוחות הגאו-פוליטי המתעורר, אין לנו בררה אלא להתאחד, ולהשלים את עוצמתנו הכלכלית בכוח צבאי.
סוגיה אחרת, הקשורה קשר הדוק למצב השורר כאן, במזרח התיכון, היא כמובן סוגיית הגישה לנפט. אבל יש עניין גם להשיג גישה למוצרים נוספים. זהו תנאי מוקדם לכלכלה שלנו, וכתוצאה מכך – להתפתחותנו וליציבות החברתית שלנו.
אסטרטגיית הביטחון האירופית, שהוצגה לפני שנים אחדות, מעידה בבירור כי הביטחון הוא אחד הנושאים העיקריים שהאיחוד האירופי צריך להתמודד אתם. זהו אחד הגורמים שבגללם אנו צריכים להיות מעורבים בחלק זה של העולם – באמצעות מניעת משברים, ואם יש צורך – בניהול משברים.
כדי להפוך למעצמת-על אמיתית, אירופה צריכה לחזק את עוצמתה הצבאית
אלא שדיפלומטיה יכולה להיות תכליתית רק אם העוצמה הכלכלית נהנית מגיבוי של עוצמה צבאית. זו בעיה עבור המדינות החברות באיחוד האירופאי הרואות את עצמן כפוסט-מודרניות. מכל מקום, אירופה היא כבר בחמישים אחוזים מעצמת-על. אין ספק שיש לנו עוצמה כלכלית, אבל איננו יכולים לגבות אותו בעוצמה צבאית. הדבר הופך את מאמצינו הדיפלומטיים לפחות תכליתיים.
הליקויים הצבאיים של האיחוד האירופי ידועים היטב. ישנם תחומים שיש צורך לתקנם בעדיפות גבוהה – יכולת העברת כוחות אסטרטגית, העברת כוחות באוויר, העברת כוחות ימיים, הגנה ונ"מ. כל מה שדרוש למבצעים של כוחות משלוח. אבל אנו איננו מוכנים להוציא כסף בכמויות מספיקות למטרות אלה, ובקרב אירופים רבים קיימת גם שאיפה לא לצאת למלחמות, אלא להשתמש במקום זאת ב"כוח רך".
אנו צריכים לשנות את הכוחות שלנו מכוחות מקומיים הנדרשים להגנה על המולדת, לכוחות מזוינים המתאימים לחילות משלוח הנדרשים להגנה על האינטרסים שלנו. הבעיה עם הכוח האירופי, וברור שזו בעיה שאנו נתקלים בה עכשיו בעירק, שמתוך יותר משני מיליון לובשי המדים, רק 15-10 אחוזים ניתנים לפריסה בעירק או באפגניסטן.
רוב המדינות החברות, דבקות ברעיון המיושן של הגנה טריטוריאלית באירופה. אבל היום אין כבר שום איום ממשי בקרבת גבולנו. ככל שמרחיקים לנוע מזרחה, כך תמצאו יותר מדינות חברות הדבקות בסעיף חמש של אמנת נאט"ו (סעיף ההגנה הקיבוצית), הנכלל גם בחוקת האיחוד האירופי. ארצות אלה עדיין מדגישות את הצורך בכוחות מקומיים, שאי-אפשר להשתמש בהם למבצעים של חילות משלוח.
אנו צריכים להשתנות מפני שאנו עומדים בפני אתגרים. אזור חוסר היציבות מתחיל בקוריאה הצפונית, טייוואן, האוקיינוס ההודי, אזור המפרץ, המגרב ואחר כך בים הקריבי. רוב אזורי הנפט נמצאים באזור זה של חוסר יציבות. האירופים חייבים גם להמשיך במלחמה נגד הטרור, ולנסות להביא ליציבות מסוימת בארצות השסועות מלחמות, כגון סומליה וסודן. בוודאי אנו חייבים להגן על קווי הספנות שלנו, למשל, באמצעות מבצעים בים התיכון ובאוקיינוס ההודי. אבל מדינות אירופיות רבות חסרות את היכולות הדרושות לעשות זאת. לכן, אין לנו בררה אלא לשתף פעולה.
אנו חייבים לגבות את הדיפלומטיה שלנו בעוצמה צבאית. אין ספק שהמצב הנוכחי אינו משביע רצון, ולכן אנו תכליתיים פחות במזרח התיכון, למשל. רוב האירופים אינם מוכנים להודות בכך שעוצמה צבאית עדיין ממלאת תפקיד בפוליטיקה העולמית.
החדשות הרעות הן שלאיחוד האירופי אין יכולות צבאיות, ואין צורך לומר שהאיחוד האירופי אינו יכול למלא תפקיד בצורה משכנעת. החדשות הטובות הן שכיום נוצרה גם אפשרות להפעלת "כוח רך"; והאיחוד האירופי יכול למלא במקרה זה תפקיד נכבד מאוד.
האיחוד יוכל לתרום לפתרונות פוליטיים. זה חשוב, מפני ששתי השחקניות העיקריות באזור זה, ארצות הברית וישראל, שמות דגש גדול מדי על "כוח קשה". קיים צורך נואש לגישה פוליטית יותר.
למוסלמים יש סיבות טובות לחשוב שהם יכולים להביס את המערב
מה הם האתגרים כאן? עירק הפכה לנקודת המוקד של הטרור הבינלאומי; הסכסוכים האזוריים שיופיעו במלוא עוצמתם בין השיעים לבין הסונים הם תוצאה ישירה של הסכסוך בעירק.
אתגר נוסף הוא, כמובן, הסכסוך המתמשך בין ישראל לבין הפלשתינים. גורם מתיחות אחר הגיע לשיאו במלחמת לבנון השנייה, ב-2006. דומה שמבחינת האיחוד האירופי, אֵם כל האתגרים היא עירק, ואבדן עירק אינו אפשרות מעשית.
אני התנגדתי להתערבות בעירק מפני שלא הייתה תוכנית ב'. תוכנית א' הייתה שינוי המשטר, אבל לא הייתה תוכנית ב', כלומר, ייצוב ושיקום, מדרך הטבע שהדברים משתבשים. עכשיו אנחנו בעירק ואיננו יכולים לעזוב אותה, מפני שאז המתקוממים, הטרוריסטים, ידעו שניצחו וזו תהיה הצלחה מופלאה בשביל אל-קאעידה, למשל.
האיחוד האירופי צריך להביא בחשבון מספר דברים בקשר למצב האסטרטגי בחלק זה של העולם, ישנם לקחים שצריך ללמוד. ראשית, צריך להכיר את התפיסה של חסידי הקו האיסלאמי הנוקשה כי ניתן להביס את המערב ואת ישראל. זה משהו שמתעלמים ממנו, בייחוד בחלק שלי של העולם, אבל אני חושב שיש להם סיבות טובות להאמין שניתן להביס את המערב ואת ישראל. הבה נחזור להצהרת המלחמה המקורית של אוסאמה בן-לאדן; הוא טען כי יש לגרש את הישראלים ואת האמריקנים מאדמה שיש בה מקומות הקדושים לאיסלאם.
מנקודת ראות אסטרטגית, היו כמה אירועים שהובילו לאמונה כי אכן ניתן להביס את המערב, לרבות את ישראל. אחרי המהפכה באירן, תבוסת הסובייטים באפגניסטן והתפוררות ברית-המועצות ב-1991, הגיעו לא מעט מוסלמים לאמונה כי המערב חלש, ושניתן להביס אותו. חשוב ביותר להבין שבעיני הקיצונים, המערב עשה מעט מאוד כדי להגן על האינטרסים שלו אחרי 1979; לאחר תבוסתו של השאה של אירן, המערב לא נקף אצבע, לא הייתה תגובה למעט כמה תלונות. ב-1983 הוציאו מדינות המערב את כוחותיהן מלבנון אחרי שכמה נחתים נהרגו. ב-1993 תמך בן-לאדן בהתקוממות בסומליה, וארצות הברית יצאה משם. באוגוסט 1998, אחרי פיצוצים נוראים בשגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה שהרגו קרוב ל-300 איש, הייתה תגובה צבאית סמלית בלבד: ירי של מספר טילי שיוט.
כל זה הוביל אפוא לאמונה שניתן לגרש את האמריקנים מחלק זה של העולם. במובן מסוים, נסיגת שרון מרצועת עזה והנסיגה החלקית מהגדה המערבית, הובילו לאמונה דומה. מעשי טרור, פיגועי מתאבדים והתקפות קטיושות הותירו את רישומן. יכול להיות שזה אינו החזון שלנו, אבל אני חושב שאין ספק כי כמה מהקיצונים האלה חושבים כך. ומה שהם חושבים חשוב, כמובן, כדי להסיק את המסקנות המדיניות הנכונות.
מסיבה זו, הצורה שבה אמריקה מטפלת בעירק היא בעלת חשיבות עצומה לא רק לאמינותה, ולאמינות המערב בכללותו, היא בעלת חשיבות עצומה גם לעתיד הסכסוך בין המערב לבין עולם האיסלאם. נסיגה כמו הנסיגה מוייטנאם מאוד לא רצויה, צריכה להיות אסטרטגיית יציאה.
האיחוד האירופי יכול לעשות כרגע מעט מאוד. למעשה, מה שאפשר לעשות זה להמתין עד שייווצר קיפאון, ואז לחולל שינוי. כל עוד לא נוצר קיפאון, איננו יכולים להעלות או להוריד. האירופים צריכים להביא בחשבון את המנגנונים האסטרטגיים הללו.
מנהלים מלחמה לא נכונה
למשל, קיים חוסר ההתאמה בין דוקטרינה לבין מצבים משתנים. כתשעים אחוזים מכל הסכסוכים מתנהלים על-ידי כוחות לא סדירים. עקב עליונות המערב בכוח לוחם, ליריבי המערב אין בררה אלא להשתמש בסוגי לחימה אשר מאזנים את פער הכוחות, כלומר, מלחמה לא סדירה ואסטרטגיות אסימטריות. בצורה כזאת, העליונות הצבאית כמעט אינה חשובה.
אפגניסטן ועירק מראות בבירור מה יכול לקרות כאשר מדינה בעלת עוצמה משתמשת בדוקטרינה הלא נכונה. אבל גם מלחמת לבנון, לדעתי, הוכיחה שכוח מזוין בטכנולוגיה עילית מתקשה מאוד להביס כוח קטן יותר המשתמש בטקטיקות אסימטריות, זהו אתגר קלסי.
המיומנויות של הכוחות המזוינים המערביים מתמקדות בתחומים מוגבלים ומסיבה זו הסיכויים לניצחון קלושים, וקטנים עוד יותר כאשר מתמודדים עם לוחמים לא סדירים. אנו מנהלים את המלחמה הלא נכונה נגד הלוחמים האלה. אנו צריכים ליישם נגד התקוממות דוקטרינה מיושנת ששורשיה נעוצים ברעיונות של שיטור ממלכתי שפותחו על-ידי הבריטים במאה ה-19.
לאמיתו של דבר, אנו מנהלים באפגניסטן מלחמה קולוניאלית מהסוג הישן, ומיישמים טכניקות של שיטור ממלכתי. הייתי מעורב בפיתוח כמה רעיונות דוקטרינריים באוּרוּזגַן. זה המחוז "שלנו", של ההולנדים, באפגניסטן. החלטנו לעיין בהנחיות הישנות של גנרלים שנוסחו לפני מאה שנה, והן עדיין תקפות מפני שהמנגנונים החלים שם הם אותם המנגנונים.
למשל, שימוש ביותר מדי כוח זו דרך רעה לזכות בלבותיהם ובמוחותיהם של האזרחים. מסיבה זו אנו עומדים על סף איבוד הלבבות והמוחות של תושבי אפגניסטן. לדעתי, ישראל איבדה את לבותיה ואת מוחותיה של האוכלוסיה הפלשתינית כבר לפני זמן רב. הגורם המכריע הוא שצריך להיות איזון. יותר מדי כוח יגרום לאבדן הלבבות והמוחות, ואחר כך יאבד כל השאר. אנו, בני המערב, והאמריקנים בייחוד, אבל לדעתי לפעמים גם ישראל, עלי לומר לצערי, שמים יותר מדי דגש על כוח.
על ישראל להפגין איפוק
לסיכום, לדעתי הפתרון היחיד הוא פתרון פוליטי. המלחמה במזרח התיכון יכולה להימשך לנצח. אבל כל עוד לא נוצר מצב של קיפאון דבר שעלול לקחת זמן רב, יש מעט מאוד מקום לפתרון פוליטי. הגישה הצינית היא אפוא, שתימשך הלחימה. גדרות יוכלו לעזור.
ארצות הברית ושותפותיה לקואליציה צריכות לשאוף לפתרון פוליטי בעירק, רצוי – בעזרת האיחוד האירופי. לדעתי, אין בררה אלא לפצל את המדינה לשלוש זהויות שונות, ואולי למדינות עצמאיות. ייתכן שזה יצריך מעורבות של מדינות שכנות. אני חושב שזה סימן טוב שעכשיו יש קשרים דיפלומטיים מסוימים בין ארצות הברית לבין אירן.
מה שמתרחש עכשיו בעירק הוא התפשטות של מעשי אלימות. זו יכולה להיות גם תחילתה של אסטרטגיית יציאה. מה שאני רואה בחלק שלי של העולם, הוא שיש פחות ופחות אהדה כלפי העם העירקי, מפני שהסונים והשיעים ממשיכים להילחם זה בזה. אם זה המצב, מדוע זה צריך להיות אכפת לנו? יש חוסר הבנה לגבי מה שמתרחש שם, ונראה כאילו האנשים האלה אינם רוצים להגיע לשלום. אם זה המצב, זה יכול ליצר אסטרטגיית יציאה מצוינת בטווח הארוך. וטווח ארוך הוא שנה-שנתיים. מפני שאז המתקוממים יואשמו, לפחות בעיני הציבור באירופה המערבית, ובעיני האמריקנים וכוחות הקואליציה בדרך כלל.
במובן מסוים, זה מה שקורה גם בחלק הזה של המזרח התיכון. אני חושב שיש מעט מאוד הבנה בחלקים גדולים של אירופה לגבי ההתנהגות ברצועת עזה, בדרום לבנון ובגדה המערבית. ישראל נסוגה מרצועת עזה ויצאה מלבנון; היא עשתה כמה צעדים, אבל הלחימה נמשכת.
אני מציע שישראל תפגין איפוק מסוים ונראה מה יקרה. לדעתי זה הדבר היחיד שאתם יכולים לעשות. אם זה יתנהל כך, אני חושב שהעמדה המוסרית תהיה לצד ישראל ולא לצד הנלחמים בכם.
