זה קרה בשנות ה-50', בשנות כהונתו של עזריאל קרליבך כעורך העיתון, וראש הממשלה דוד בן-גוריון.
60 שנה למעריב, חלפו ועברו שנות התום, ועל כך מספר לנו היום העיתונאי בהווה ובעבר, הפוליטיקאי, ויו"ר מועצת יד ושם יוסף (טומי) לפיד מעל דפי מעריב.
ומה הסיכוי שכזה דבר יקרה גם היום? מה הסיכוי שמעריב של היום יפנה גבו לראש הממשלה?
ובכן, הסיכוי קטן מאד מאד, הסיכוי אפס.
כי הרי מעריב פעל ערב הבחירות האחרונות באופן מעשי וישיר, בניגוד לכל כלל סביר של דמוקרטיה, לבחירתו של ראש הממשלה לתפקידו.
המסע הבלתי פוסק של אמנון דנקנר העורך, ושל דן מרגלית, הפובליציסט המוביל והמוערך, לכאורה נגד השחיתות, אשר בפועל ריכז חלק ניכר מהגורמים לאותם רינוני שחיתות במפלגת קדימה - עשה שמות במפלגת הליכוד, אותו ליכוד שמרכזו היה מקור לחיציהם של השניים, ואשר חלק ניכר ממנהיגיו עבר למפלגת קדימה וודאי טימא אותה באותה מידה שטימא את המקור, אך בעיני צדיקי מעריב - התנקה והיטהר עם המעבר לקדימה.
ושניים אלה, שהובילו בפועל את מערכת מעריב, חבריו האישיים של ראש מפלגת קדימה, לא עצרו באדום. וכך נבחר אהוד אולמרט לראשות הממשלה; וכך הוביל אותנו לדשדוש הכשלוני של לבנון ב'.
מעריב ועורכו (לשעבר) נותרו בעיוורונם. מרגלית אולי התפכח, אולי לא, בכל מקרה הוא מביע כעת בפומבי דעות אחרות.
אבל שניהם כבר לא בעיתון, ורק טומי לפיד, חברם, ממשיך לייצג את השלישייה מעל דפי העיתון, האם עליו נסמוך שישקול ביושר שיקולים מן הסוג ששקל בעבר העורך המיתולוגי, עזריאל קרליבך?
חבל לנו על הזמן. טומי לפיד המבכה לכאורה על אובדן התום של העיתון והמדינה, הוא חברו האישי של ראש הממשלה, דוברו מעל כל במה ציבורית, בפני כל מיקרופון, ונוסף על כל אלה הוא גם נושא בתפקיד ציבורי, אותו קיבל במתנה מראש הממשלה.
זה לא מעריב של פעם, לא בגלל אובדן התום, אלא בגלל אובדן היושר.
אין כאן התבגרות, יש אובדן דרך, יש גם אובדן ערך.
מדינת ישראל איבדה את התום, ומעריב איבד את הכישרון את היושר והאינטגריטי. מדינת ישראל איבדה את שנות נעוריה, מעריב איבד גם את שנות בגרותו. זו האמת, וחבל, חבל מאד שביום ההולדת של העיתון, דווקא מי שמנסה ללמד אותנו פרק בתורת עיתונות הוא חברו האישי של ראש הממשלה, זה שזוכה לקבל באמצעות ראש הממשלה נתח ממנעמי השלטון, וזה אשר שום שיקול לא מסיט אותו מנאמנותו העיוורת לשלטון החברים ולמנעמיו.
