X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
לעתידה של מצרים, תהיה השפעה גדולה מאוד על עתיד המרחב בו אנו חיים, וכרגע הוא עדיין לוט בערפל
▪  ▪  ▪
זקוקה ליציבות פוליטית באזור כדי להתפתח. מצרים

בהרצאתי אנסה להעריך את כיווני ההתפתחות העתידיים במצרים, תוך התמקדות בנושאים הבאים: היבטים חברתיים וכלכליים ויציבות המערכת הפוליטית המצרית; מדיניות החוץ המצרית על שני רכיביה: המערכת האזורית (הבין-ערבית והמזרח-תיכונית) ומצרים בזירה הבינלאומית; ויחסי ישראל-מצרים והסכסוך הישראלי-פלשתיני.
היבטים חברתיים וכלכליים ויציבות המערכת הפוליטית המצרית
מצרים, המונה כיום כשמונים מיליון נפש, זקוקה מאוד ליציבות פוליטית באזור כדי להמשיך בתהליך שיקומה הכלכלי, שהחל כבר בשלהי שנות השבעים. מצרים נמצאת היום בתנופת פיתוח כלכלי, ומקיימת שיטה כלכלית התומכת ונתמכת על-ידי הגלובליזציה האמריקנית. מאז ראשית מדיניות האנפתאח של סאדאת בשנות השבעים, עברה מצרים כברת דרך ארוכה, מכלכלה סוציאליסטית לכלכלת שוק חופשי - תהליך התואם את רצונה של מצרים להשתלב בכלכלה העולמית הגלובלית. בשנים האחרונות הולך ומואץ תהליך ההפרטה (ח'צח'צה), שמביא להשתלטותם של יזמים פרטיים ומשקיעים מקומיים וזרים על ענפי המשק והכלכלה, שהיו בעבר בשליטתה המוחלטת של הממשלה. מאז השבתו של חצי האי סיני למצרים, חלה במקום תנופת פיתוח עצומה עם הקמתם של בתי-מלון רבים והפיכתו של האזור לגורם תיירותי ראשון במעלה, המכניס לקופת המדינה סכומי כסף לא מבוטלים. בשנים האחרונות יוזמים תוכנית רחבת היקף להמשך פיתוחו של האזור, כולל העברתם של מאות אלפי מצרים מאזור קהיר הצפופה לסיני, תוך יצירת מקומות עבודה חדשים עבורם.
מאז המפנה לסוציאליזם עליו הכריז נאצר ב-1961, פעלה מצרים לפיתוח התעשיה הקלה והכבדה, ולמודרניזציה של ענפי התעשיה השונים. התעשיה המצרית אינה מצליחה לספק את כל צרכי החברה ולכן יש צורך בייבוא מוצרי צריכה חיוניים. התעשיה מתמקדת בענפי הטקסטיל, ההלבשה וייצור המזון. ראויים לציון גם תעשיות המלט, הפלדה והאלומיניום, הרכבת מכוניות ומטוסים והרכבת מוצרים חשמליים. מרבית התוצרת התעשייתית מיועדת לשוק המקומי והייצוא קטן מאוד.
תפוקת הנפט שהתגלה ב-1910 הגיעה ב-1999 לכ-44 מיליון טון - כמות המספקת את כל צרכי מצרים. הכמות המיוצאת מסך זה מכניסה לקופת המדינה קרוב לשני מיליארד דולר בשנה. בתי זיקוק פועלים בערים הגדולות וחלק גדול מתפוקת הנפט מזוקק במצרים. מעבר כלי שיט זרים בתעלת סואץ, בעלת החשיבות הכלכלית והאסטרטגית, מהווה מקור הכנסה נוסף למצרים. ענף התיירות מהווה מקור הכנסה חשוב, המכניס לקופת המדינה מיליארדי דולרים כל שנה. בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר הייתה ירידה משמעותית במספר התיירים, דבר שפגע בצמיחה ובתמ"ג. ב-2003 עמד התמ"ג על 68.7 מיליארד דולר וההוצאות הצבאיות התקרבו לשלושה מיליארד דולר. ב-2006 מוערך התמ"ג ב-84.5 מיליארד דולר. הוא צמח בין השנים 2006-2005 ב-5% בהשוואה לשנה הקודמת. הצמיחה ב-2006 הגיעה למעל 5%, בעוד שיעור האבטלה עמד על כ-10.3%. עובדי החקלאות מהווים 32% מסך כוח העבודה במצרים וחלקם בתמ"ג עומד על 14.7%. עובדי התעשיה מהווים 17% ותרומתם לתמ"ג עומדת על 35.5%. עובדי השירותים מהווים 50% מכוח העבודה וחלקם בתמ"ג עומד על שיעור דומה.
מצרים, שעברה תהליכי שינוי כלכליים, עדיין ממוקמת מבחינה התפתחותה הכלכלית במרחב מדינות העולם השלישי. בעיית הריבוי הטבעי וחוסר היכולת לשלוט בה, תהיה בעוכריה גם בשנים הבאות. לנוכח ניסיונות המשטר להתמודד עם סוגיית הריבוי הטבעי, התחזית האופטימית לשנת 2020 היא למעלה מתשעים מיליון נפש (לעומת כשמונים מיליון כיום). עם זאת, אני מטיל ספק בכך ומעריך מאה מיליון ויותר כמספר ריאלי יותר.
מצרים, המוגדרת כרפובליקה, הנה בעלת מבנה שלטוני פוליטי אוטוקרטי, המתבסס על מערכת פרלמנטרית המייצגת מגוון רחב של דעות - כולל אופוזיציה קולנית שמכירה במגבלות חופש הביטוי ויודעת היטב היכן נמצא הקו האדום ביחסיה עם המשטר. כל עוד היא אינה מהווה סכנה של ממש, מותרת פעילותה ולכל מפלגה יש בימות רעיוניות - עיתונות, כתבי עת וכו' המייצגים את עמדותיה. ברי שקיימת תסיסה בקרב חוגים ליברליים החפצים בהעמקת תהליכי הדמוקרטיה (תנועת כפאיה), ולוחמי זכויות אדם דוגמת סעד אל-דין אבראהים אשר קרא בפומבי לדמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים במצרים, לשיפור משמעותי בזכויות האדם ועוד. סעד אל-דין הכריז, למשל, כי דמוקרטיה תקינה היא ערובה לשלום, והראיה לכך היא שמדינות דמוקרטיות אינן מנהלות מלחמות ביניהן.
מימין יש להזכיר את האחים המוסלמים שזכו להישג משמעותי בבחירות האחרונות, וזאת למרות העובדה שיש המטילים ספק במידת חופשיותן של הבחירות. הנושא הלוהט ביותר במצרים הוא סוגיית הירושה. כל הסימנים מצביעים כי מבארכ, שלא מינה לעצמו סגן, מכשיר את הקרקע לעליית בנו ג'מאל לשלטון. כך למשל, במרץ השנה הוכנסו 34 תיקונים לחוקה המצרית אשר נועדו לחזק את מעמדו של מבארכ. בהתאם לתיקונים אלה, לא תוכל מפלגה בעלת אופי דתי להתמודד בבחירות במצרים. יתר על כן, לנשיא המדינה תהיה הזכות לפזר את הפרלמנט מבלי להביא את החלטתו בפני משאל עם כפי שהיה נהוג עד כה. חוגי האופוזיציה במצרים, בעיקר האיסלאמיים שבהם, התנגדו לשינויים בחוקה. אולם, ב-28 במרץ 2007, הצליח המשטר, חרף התנגדותם, להעבירם במשאל עם, השנוי במחלוקת באשר למידת התמיכה הציבורית שזכה לה. ג'מאל מבארכ מצדו מבסס את מעמדו הפוליטי במפלגת השלטון (המפלגה הלאומית הדמוקרטית) ולדברי גורמים מצרים אף מהדק את קשריו עם ראשי האליטה הצבאית - גורם הכוח החשוב ביותר במצרים; הוא כמובן גם פועל כלפי חוץ, בעיקר בארצות הברית - בת בריתה החשובה ביותר של מצרים - בתקווה לזכות בבוא העת בקבלת ברכת הדרך ממנה.
מצרים שומרת על יציבות פוליטית מאז מהפכת יולי 1952. השליטים השונים השכילו להתמודד עם אתגרי האופוזיציה משמאל ומימין. יש לזכור, כי אומנם האופוזיציה האיסלאמית זכתה בהישג כביר עם רציחתו של סאדאת, אך היא נכשלה בהפלת המשטר. האופוזיציה האמיתית למשטר היא בקרב חוגי האיסלאם הרדיקלי, שיחסיו עם מבארכ ידעו עליות וירידות. בשנות התשעים, לאחר מאבק רווי דם, הצליח המשטר לכופף את ידה של האופוזיציה והגיע עמה להדנה שיצרה סטאטוס קוו ביחסים ביניהם. גל הפיגועים שספגה מצרים לאחרונה, נראה יותר כתוצר של הטרוריזם האיסלאמי הגלובאלי מבית מדרשה של אל-קאעדה ושלוחותיה. ואמנם, מחקר חדש בהנחייתי, מצביע על חלקו ותרומתו של חסן אל-תראבי הסודאני, שנתן חסות בשנות התשעים לאוסאמה בן-לאדן ולארגון אל-קאעדה, בהקמתה של רשת הטרור האיסלאמית הבינלאומית. תראבי היה מהבולטים שבמנהיגי תנועת האחים המוסלמים העולמית וקרא תגר על ההגמוניה של המנהיגות המצרית בתנועה - הגמוניה שנראתה כטבעית בשל מקורותיה המצריים. בשנים אלה מתמסד גם שיתוף הפעולה עם המשטר האירני, למרות חילוקי הדעות הרעיוניים בין הסונה לבין השיעה. המטרה: ייצוא הטרור האיסלאמי כאשר מצביעים על יעדים משותפים: המערב, מדינות ערב המתונות, ומצרים בראשן, וכמובן-ישראל. את הפיגועים האחרונים במצרים ניתן לראות בין היתר בהקשר וכהמשך להתפתחויות אלה.
מדיניות החוץ המצרית
למן ראשית המאה העשרים, מאופיינת מצרים במגמת זהות דואלית, המזכירה במידה מסוימת את האל יאנוס בעל שני הראשים מן המיתולוגיה הרומית. הראש האחד, מתייחס לזהות הלאומית הטריטוריאלית שעד 1953 כללה בתחומה גם את סודן, ובהמשך את מצרים בגבולותיה כיום. הראש האחר, מייצג את המגמה העל-טריטוריאלית, שראתה את מצרים במסגרות הזדהות חוצות גבולות. למשל, בתקופה העת'מאנית, חתרה מצרים לראות קשר איסלאמי סולידרי עם האימפריה השוקעת ובהמשך, עם צמיחתן של מדינות הלאום הערביות החדשות, ניסתה לקדם את רעיון הפאן ערביות. באופן כללי, ניתן לומר שנאצר היה מנושאיה ומעצביה של המגמה השנייה - הפאן ערבית, בעוד יורשו, סאדאת, הלך בנתיב הלאומי הטריטוריאלי ולראיה, בחירתו בשלום עם ישראל במחיר של קרע עם העולם הערבי. בהקשר זה, מבארכ מזכיר את האל יאנוס, כאשר מצד אחד הוא פועל לקיים את אסטרטגיית השלום של סאדאת, שהעמידה במרכז את האינטרסים של מצרים ובכלל זה את הקשר המיוחד עם ארצות הברית; ומצד שני, החל מן המחצית השנייה של שנות השמונים, הוא מגלה רצון עז לחזור ולמלא תפקיד מוביל בעולם הערבי. אף על-פי כן, ראוי לציין כי דוקטרינת הפאן-ערביות של נאצר שחתרה להביא לאיחודן המלא של מדינות ערב תחת הגמוניה מצרית, הייתה קצרת ימים ולמעשה שבקה חיים עם הסתלקותו של נאצר מהזירה הפוליטית.
היטיב לתאר מציאות זו עמאד ג'אד, מחזיק התיק הישראלי במרכז אל-אהראם למחקרים אסטרטגיים שאמר: "במצרים קיימת הבנה כי היא שילמה מחיר כבד בעבור חלום הפאן-ערביות מבית מדרשו של נאצר, שלא הביא דבר למצרים. מבחינה זו, רעיון הפאן-ערביזם חלף מסדר היום המצרי. הפיתרון לבעיות האזוריות הוא רק דיפלומטי, וכל מדינה החפצה בהרפתקנות צבאית רשאית לעשות זאת בעצמה". דוגמה לכך היא המקרה של נשיא תימן, שהכריז בעיצומה של האינתיפאדה השנייה כי אם מדינתו הייתה גובלת בישראל היה פותח את הגבולות ומאפשר לאנשים החפצים בכך להילחם בישראל. מבארכ השיב לו בלעג כי הגבול פתוח והזמין אותו להפגין את כישוריו הצבאיים.
חוסר יכולתו של העולם הערבי להיות מאוחד עומדת בעוכריו גם כיום, כאשר הוא ניצב לנוכח הסכנה האירנית-שיעית. המציאות המזרח-תיכונית העכשווית מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה וההצלחות היחסיות של החיזבאללה, בן חסותה של אירן, וקודם לכן מיגור המשטר הסוני בעירק והניסיונות לשחק בדמוקרטיה בעירק שהביאו את השיעים לשלטון בפעם הראשונה בהיסטוריה של עירק המודרנית, וזאת תחת חסות אמריקנית, היו לצנינים בעיני הסונים ומצרים בכללם, מהסיבות הבאות: מבחינה גיאופוליטית קיימת סבירות שהולך ונוצר הסהר השיעי, שיכלול את אירן, עירק (60% שיעים) בחריין (70% שיעים), אולי כווית (30% שיעים), סעודיה (13% שיעים), סוריה בת בריתה של אירן שהאליטה השלטת בה מייצגת את המיעוט העלאווי שדרך אגב קיבל הכרה (לא אירנית) כחלק מהשיעה (על-ידי מוסא צאדר הלבנוני), ולבנון בה מהווים השיעים את המיעוט הגדול ביותר, כ-40%. האיום השיעי בכלל ופעולותיה המואצות של אירן להתגרען, מאלצים את המדינות הסוניות המתונות להיערך בחזית מאוחדת לנוכח האיום. חששות אלו משותפים להן ולישראל וכך נוצרת ברית אינטרסים שבלטה במהלך מלחמת לבנון השנייה.
המאבק בטרור המזרח-תיכוני והגלובלי, ומיגורו הינם אינטרס משותף למצרים, ירדן, ארצות הברית וישראל, שכן הוא קורא תגר על היציבות האזורית. ישראל, מצרים, ירדן ובמידה רבה סעודיה, קשורות בטבורן לארצות הברית בסוגיה זו והנן בנות ברית אסטרטגיות של ארצות הברית, גם אם לא הוצהר על כך באופן פומבי. למצרים היה עניין רב בשעתו שתוכנית ההינתקות הישראלית תצליח ושיהיה המשך נסיגה מאזורים נוספים. יציבות ושגשוג ברצועת עזה, כך סברה, יבטיחו שקט אזורי, יחזקו את הרשות הפלשתינית על חשבון החמאס והג'האד האיסלאמי ויעודדו את הגורמים המתונים החפצים בהמשך תהליך השלום בערוץ הישראלי-פלשתיני. חזון הדמוקרטיה של בוש לא פסח על הרשות הפלשתינית וכאשר נערכו בחירות חופשיות בשטחי הרשות, הושגו תוצאות בלתי רצויות, החמאס עלה לשלטון וכהרף עין שונו כללי המשחק האזוריים. אובססיית הדמוקרטיזציה של בוש חיבלה, לפחות בטווח הקרוב, בחזון שתי המדינות שחרת על דגלו. למצרים ברור כי כל עוד לא נפתרה הבעיה הפלשתינית והטרור הפלשתיני מוסיף להשתולל, תהיינה לכך השלכות על המרחב כולו, כולל עליה.
גם סעודיה שיצאה לאחרונה ביוזמת השלום שלה, וגם ירדן, רואות ביישוב הסכסוך עם ישראל חולייה חשובה בדרך להחלשת אירן. איש מרכז אל-אהראם למחקרים אסטרטגיים, ג'מאל אל-ג'ואד, הבהיר בפניי כי בעיני מצרים, פתרון הסכסוך עם הפלשתינים הוא מטרה אסטרטגית שכן הסכסוך קרוב אליהם מבחינות רבות. הסכם ישראלי-סורי ישרת את מצרים משום שיינתק את סוריה מאירן ובכך יסגור את המסדרון שהיה פתוח בפני אירן ללב המזרח-התיכון. לדבריו הדבר יוביל להחלשה ולמיתון של חמאס וחיזבאללה.
למרות הפזילה הפוליטית והכלכלית של מצרים לעבר אסיה המתעצמת (טיפוח הקשרים הכלכליים עם סין, הודו ויפן), נטועה מצרים עמוק באזור ההשפעה האמריקנית, ולדבר יש השלכות חיוביות מנקודת המבט המזרח-תיכונית. עם חתימת הסכם השלום הצטרפה מצרים לישראל והפכה ביחד איתה, לאחת משתי הנהנות העיקריות מסיוע החוץ האמריקני (שתי המדינות מקבלות יחד כחמישים אחוז מהסיוע. ראוי גם לציין בהקשר זה, כי חובה החיצוני של מצרים עומד על מעל שלושים מיליארד דולר ומכאן חשיבותו הרבה של הסיוע האמריקני). ההסכם גם הבטיח נוכחות צבאית אמריקנית סִמלית בסיני, אשר נמשכת עד היום. למעשה, מאז חתימת הסכם השלום הישראלי-מצרי, הפכה מצרים לבת-בריתה האסטרטגית של ארצות הברית בזירה המזרח-תיכונית. ארצות הברית ציידה את מצרים במיטב הציוד הצבאי המודרני כולל פיתוח תעשיות צבאיות הנשענות על טכנולוגיה אמריקנית, והצבא המצרי עבר שינוי מוחלט מדוקטרינה צבאית סובייטית לאמריקנית. בין השנים 2003-1988 קיבלה מצרים מארצות הברית סיוע צבאי בגובה של למעלה מ-17 מיליארד דולר. מצרים גם רוכשת נשק ממדינות נוספות: גרמניה מספקת לה ספינות טילים, צפון קוריאה מספקת טילים בליסטים ומדינות ברית המועצות לשעבר מספקות טילי נ"מ וטנקים משודרגים.
היציבות האזורית חשובה למצרים לא פחות, ואולי אף יותר מאשר לישראל. בקרב חוגים אחדים במצרים, פוליטיים וצבאיים, קיימת ביקורת מסוימת באשר למעורבותה הרבה של מצרים בסכסוך הישראלי-פלשתיני. לדידם, יש למצרים עניינים אזוריים לא פחות חשובים. למשל, נושא מקורות המים. בהקשר זה, המצב הפוליטי הרעוע בסודן, באוגנדה, ובקרן אפריקה יכולים להשפיע במידה רבה על המשאב החשוב ביותר למצרים - הנילוס. לוב של קד'אפי, גובלת במצרים ממערב ומהלכיו בשנים האחרונות אינם ניתנים לחיזוי ומחייבים ערנות.
למצרים, כך הדגישו, יש עניין רב בנעשה באזור אגן הים התיכון. משטרו של מבארכ מתהדר בכך שמצרים היא מבין הבולטות שבמדינות הנוטלות חלק בכוחות שמירת השלום במסגרת האו"ם. כיום, נוטלת על עצמה מצרים שותפות פעילה בכוחות אלו בשישה מתוך 17 סכסוכים אותם מנסה האו"ם ליישב, ובהם סכסוך הדמים בדרום סודן. ניתן לראות את מעורבותה של מצרים בתוכנית ההינתקות ובהתפרסות בציר-פילדלפי, גם בהקשר הזה, בו מצרים מנסה להצטייר בפני הממשל האמריקני והקהילה הבינלאומית כגורם חיובי המקדם את השלום והיציבות באזור. גם ניסיונותיה להחיות את הערוץ המדיני הישראלי-פלשתיני מאז עליית החמאס, הם חלק ממגמה זו. נראה כי חרף מאמציה של מצרים, בעיקר מאז השתלטותו הצבאית של החמאס על עזה, להדק את הפיקוח על קו הגבול שלה עם רצועת עזה ולמנוע הברחות נשק באמצעות מנהרות תת-קרקעיות לתוך הרצועה, קצרה ידה מלהושיע. לא ניתן לסגור באופן הרמטי את הגבול ולמנוע הברחות נשק ואמל"ח, התוודה לאחרונה הנשיא מבארכ, ואולם, הוא הדגיש כי מצרים מוטרדת ביותר מן ההברחות שכן המנהרות הללו הן דו-צדדיות, קרי, נשק יכול לזרום גם מהרצועה לתוככי מצרים ולהגיע לידיהם של גורמי טרור איסלאמיים קיצוניים החותרים לערעור יציבות משטרו.
העניין של מצרים בפלשתינים, שונה מזה של אירן וסוריה התומכות ונותנות חסות לקבוצות פלשתיניות שונות, אשר פועלות לקדם את אינטרסיהן בסכסוך שלהן עם ישראל. מצרים אינה פועלת לצד קבוצה זו או אחרת, אלא רואה את טובת הכלל ומנסה לעזור. אנו רואים כי היא מתווכת בין מנגנוני הביטחון של הרשות במלחמתם עם החמאס והג'יהאד בניסיון להביא לרגיעה. מבחינה פורמאלית היא אינה מכריזה על תמיכה בצד זה או אחר. עם זאת, לא קשה להצביע על הפת"ח החילוני כקבוצה המועדפת עליה.
עתיד יחסי ישראל-מצרים תלוי במידה רבה במעמדה הבינלאומי והאזורי של ארצות הברית, שמעורבותה בעירק החלישה במידה רבה את דימוייה כמעצמת על כל-יכולה בעידן שלאחר המלחמה הקרה: חוסר יכולתה לייצב את המצב בעירק; אי-הצלחתה, לפחות כרגע, בבלימת המרוץ לגרעין של אירן; וחוסר יכולתה לכופף את ידיה של סוריה המסייעת לגורמים הנאבקים בצבא האמריקני בעירק, וזאת בניגוד גמור לכיפוף ידה של סוריה בלבנון ב-2005 - שם הצליחה ארצות הברית להשפיל את אסד ולהביא לסיום הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון.
הסכם השלום בין מצרים לבין ישראל חזק ויציב. במציאות הגלובלית הנוכחית בה ממוקמת מצרים באזור ההשפעה האמריקאנית, איני מעריך שיהיו שינויים דרמטיים במדיניות החוץ המצרית בטווח הקרוב. למעשה, גם אם תיגרר מצרים בעתיד הקרוב לעימות צבאי קונבנציונלי עם ישראל (מצב שיקרה רק עם שינוי מהותי במשטר), הרי שידיה תהיינה כבולות. כל עוד מצרים נמצאת תחת השפעה אמריקנית מוחלטת ותלויה לחלוטין באספקת נשק אמריקני, הרי שארצות הברית, בת-בריתה של ישראל, תימנע ממתן סיוע צבאי למצרים לנוכח הפרה של הסכם השלום בין שתי המדינות שהיא למעשה צד לו. את עוצמתה של מערכת היחסים האמריקנית-מצרית היטיב לתאר שר החוץ המצרי, אבו אל-ע'יט, שהכריז ביולי 2005: "מצרים וארצות הברית דבקות בקשר יציב ובשיתוף פעולה אשר מגשים לשני הצדדים את האינטרסים שלהם... איני סבור שעל קשר זה מאיים דבר, שכן זהו קשר בין כוח מרכזי בזירה הבינלאומית - ארצות הברית לבין כוח אזורי בעל השפעה - מצרים". האם תהיה מעצמה אחרת שתהיה מוכנה להעניק למצרים סיוע בהיקף דומה לזה של ארצות הברית וביד נדיבה כל כך? - סיוע המצמצם בהדרגה את חובה החיצוני העצום של מצרים ומשפר את כלכלתה? אני בספק רב.
לסיכום, לעתידה של מצרים תהיה השפעה גדולה מאוד על עתיד המרחב בו אנו חיים. יציבות המשטר הנוכחי ויכולתו להבטיח העברה חלקה של השליטה במדינה לממשיכי דרכו, יהיה זה ג'מאל מבראכ, עמר סלימאן או אישיות אחרת, היא אינטרס של כל אלה החפצים בבלימת ומיגור הגל הגואה של רדיקליזם איסלאמי השוטף את אזורנו ואזורים אחרים בעולם.


ד"ר רמי גינת הוא פרופ' חבר בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במרכז בס"א.
תאריך:  22/02/2008   |   עודכן:  22/02/2008
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
עתידה של מצרים
הודעות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב הודעה 
1
תודה
מזרחן אוטודידקט  |  23/02/08 06:30
 
פורום: מרכז בגין-סאדאת
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
ד"ר חיים משגב
בכך שהוא מבקש ליצור חסינות מדומה לבית הנשיא מפני בדיקת תקינות התנהלותו, ממשיך שמעון פרס במלחמה שבה פתח ראש הממשלה - מיטיבו ומי שדאג לבחירתו - נגד מבקר המדינה
בועז מושקוביץ
על אף הרציחות הרבות שביצע והעוני הנורא שהמיט על מדינתו, פרשנים ו"מומחים" עדיין מחשיבים את שליט קובה היוצא, פידל קסטרו, למנהיג דגול
אברהם (פריצי) פריד
הצבעים המאוחדים של בנטון וסוד השתיקה של הח"כים    למה מצילים את ים המלח ושר הביו-טק של ש"ס    הכסף לרכבת שאיננה והכסף שלא היה לשדרות ועוד
טובה ספרא
מה טומנים בחובם הכוכבים לשבוע הקרוב?    על המפה על-רקע חיסול עימאד מורנייה    על הכוכבים של נסראללה ואסד    על אהוד ברק וגם על ברק אובאמה והילרי קלינטון
נסים ישעיהו
למרות שכעת אנחנו נמצאים בשפל המדרגה, בידינו להגיע למדרגה נעלית בגאולה האמתית והשלמה מיד ממש    זה תלוי רק בנו
רשימות נוספות
עתידה של מדינת ישראל   /  אפרים ענבר
טורקיה: מדיניות לעתיד   /  עמיקם נחמני
שאיפות אירניות עבור ישראל   /  זאב מגן
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il