ארצות הברית כבשה את עירק, כשבחזונה ניצבה גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה והדמוקרטיה שוושינגטון הצליחה לכונן בה. ככל שחלף הזמן, הלך והתחוור כי לא גרמניה אלא וייטנאם היא הדגם שהתקבע בעירק. הבעיה העירקית אינה יורדת מסדר היום האמריקני. היא מפלגת את האמריקנים ומגבירה ביתר שאת את הדילמות ביחס ליציאה מעירק. החשש מהיציאה האמריקנית "המוקדמת" מתמקד בשש הסכנות העיקריות הבאות:
1. מלחמת אזרחים שתגרור בעקבותיה תוהו ובוהו ואנרכיה.
2. פיצולה של עירק לשלוש מדינות: סונית, שיעית וכורדית.
3. בריחה המונית של עירקים למדינות השכנות.
4. חדירה או פלישה של המדינות השכנות לעירק.
5. יצוא טרור וחוסר יציבות מעירק למדינות השכנות הפרו-אמריקניות.
6. פגיעה בתדמית האמריקנית.
מבט חטוף על חמש השנים האחרונות יוכיח כי הסכנות הללו הפכו כבר מזמן לעובדה מוגמרת, וזאת למרות נוכחותה המוגברת של ארצות הברית ואולי דווקא בעטייה. מלחמת אחים התחוללה בעירק והגיעה לשיא בשנת 2006. גם אם המספר של 600 אלף הרוגים עירקים מאז תחילת המלחמה שנקבו בו גורמים שונים נשמע מופרז, עובדה היא שעירקים רבים נטחנו במלחמה הפנימית הזו שגם הצבא החזק בעולם התקשה לעצור. גם פיצולה של עירק הפך לעובדה מוגמרת. הפיצול איננו לשלוש יחידות כי אם לשתים גדולות: עירק הערבית ועירק הכורדית. עירק הערבית היא זו השקועה במלחמת-דת בין הסונים לבין השיעים אך לא נראה שהסונים יסכימו אי פעם לחלוקתה של המדינה לחלק סוני וחלק שיעי. המאבקים בין הסונים לבין השיעים עלולים להימשך זמן רב בגלל מאזן החולשה בין שני המחנות וגם משום שהמאבק הדתי בעירק כיום דומיננטי יותר מהמאבק הלאומי כפי שהתקיים במאה הקודמת בין הערבים לבין הכורדים. בניגוד לחלק הערבי, כורדיסטאן העירקית נראית כמדינה אחרת: יציבה, מגובשת ומשגשגת בצורה חסרת תקדים.
בריחת העירקים למדינות השכנות התרחשה גם היא תחת עיניהם הפקוחות של האמריקנים, וגם כאן קצרה ידם מלהושיע. כשני מיליון פליטים עירקים מצאו מקלט במדינות השכנות, דווקא בעקבות המלחמה. לפי התחזיות השחורות, אלה עלולים להוות גורם בלתי מייצב ממדרגה ראשונה למדינות המארחות. נראה גם שהמדינות המארחות מנפחות את הסכנה, בין השאר כדי לזכות בהטבות כלכליות ופוליטיות שונות. אך גם בשובם לעירק, עלולים פליטים אלה להוות גורם בלתי מייצב מחודש שם, משום שהם יצטרכו להיאבק על רכושם ומעמדם שאבדו.
באשר לסכנה של חדירת המדינות השכנות לתוך עירק, הרי כבר עכשיו כל אחת מהמדינות יצרה לעצמה מעין אזור השפעה בתוך עירק. הרחיקה לכת יותר מכולן אירן, שנוקטת מאז המלחמה במדיניות של "חדירה זוחלת" לתחומה של עירק, וארגונים שיעיים שהיו תחת חסותה בתקופת הבעת', משמשים לה מנופי השפעה עיקריים. גם לטורקיה יש נוכחות צבאית וכלכלית ניכרת למדי באזור של כורדיסטאן העירקית. עם זאת יש להדגיש שלהוציא מרדפים חמים נגד ארגון ה-PKK שהקים שם בסיסים, וחרף איומים חוזרים ונשנים, לא נראה שטורקיה תצא לכבוש את כורדיסטאן העירקית. כללית, נראה שיש הגזמה ביחס להשפעה הבלתי מייצבת של עירק על המדינות השכנות, בין השאר משום שנוח למדינות אלו שארצות הברית תישאר שם, תספוג את גלי ההדף של ההתנגדות ותבצע עבורן את המלאכה של ייצוב המדינה. נוכחות אמריקנית בעירק גם לא הביאה בהכרח ברכה לישראל והעובדה היא שיצוא הטרור ללבנון, לעזה ולמקומות אחרים מתקיים במלוא עוזו גם בימים אלו שארצות הברית הפכה אחת מ"שכנותיה" של ישראל. באשר לפגיעה בתדמית ארצות הברית, זו כבר נפגעה קשות בעקבות מלחמת ההתשה המתמשכת ואין לצפות שהישארות שם תשפר תדמית זו.
מנגד, יש סכנות לא מעטות בהישארות ממושכת של כוחות אמריקניים מסיביים בעירק שעיקרן:
1. החיכוך של חיילים אמריקנים עם האוכלוסיה מביא להגברת ההתנגדות לארצות הברית.
2. ארצות הברית נתפשת יותר ויותר לא כמשחררת כי אם ככובשת קולוניאליסטית חדשה שיש להתנגד לה בכל הכוח.
3. העירקים והמדינות השכנות אינם נוטלים אחריות ומצפים שארצות הברית תבצע עבורן את המלאכה.
4. המלחמה עולה לארצות הברית מחיר דמים גבוה וככל שהיא מתמשכת, החלום האמריקני על הזהב השחור העירקי הולך ונגוז.
5. ארצות הברית אינה יכולה להפנות תשומת לב ומשאבים לזירות אחרות במזרח התיכון שהן מסוכנות אולי יותר מעירק.
מה הן, אם כן, האופציות העומדות בפני ארצות הברית? ראשית, קביעת תאריך יעד ליציאה מעירק שהגורמים השונים יתכוונו אליו. בעניין זה יש לציין כי דווקא חוסר הוודאות, לצד הידיעה שהאמריקנים יצאו ביום מן הימים מעירק, היא שהביאה מלכתחילה למלחמה הפנימית האלימה כשכל אחד מהצדדים מנסה לשפר עמדות על חשבון האחר. גם לאחר שתסיג את כוחותיה, לא תצא ארצות הברית לחלוטין מן התמונה. היא יכולה להמשיך ולפקח על הנעשה באמצעות "שלט-רחוק" מהמפרץ או על-ידי חיל האוויר שלה. באשר לטיעון על "הפקרת" העירקים שהנשיא בוש הרבה להשתמש בו, ניתן לומר שארצות הברית יכולה להפנות את המשאבים העצומים שהיא משקיעה היום במלחמה לפעולות שיקום ופיתוח, שבתורן יוכלו לתרום לייבוש ביצת הטרור. ארצות הברית יכולה גם לחזק מדינות שכנות כמו ירדן באמצעים פוליטיים וצבאיים, כדי שתיטיב לעמוד בפני גלישת הסכנה העירקית לתחומה.
ביציאת האמריקנים מעירק אפשר לראות גם נקודות אור. כשהדבק המלכד השלילי בדמותם של האמריקנים לא יהיה עוד בעירק יתפנו הגורמים המתנגדים, הפנימיים והחיצוניים, לעשיית בדק בית עצמי. כך למשל, ייתכן שהסונים שנתנו מחסה לארגון אל-קאעדה ינסו להקיאו מתוכם כפי שהדבר כבר מתרחש חלקית בשטח, דבר שהאמריקנים עצמם לא הצליחו לעשות. דבר דומה אפשר לדמיין ביחסים בין השיעים בעירק לבין אירן: הנהגות מסוימות של שיעים עירקים עשויות לנסות ולהדוף את ההשפעה האירנית, וזאת על-רקע האיבה ההיסטורית בין הערבים לבין הפרסים והמאבקים על ההשפעה במרחב השיעי. החששות הכבדים מהתחזקות הסהר השיעי ומהתגברות חוסר היציבות באזור, עשויים מצדם להפוך למנוף לחיזוק יחסי ישראל עם המדינות הערביות המתונות, דבר שאנו עדים לניצנים שלו כבר היום.
לאורך ההיסטוריה היוותה עירק גורם בלתי מייצב לאזור. כאשר הייתה חזקה היא פתחה במלחמות, כאשר הייתה חלשה "הזמינה" התערבות מבחוץ עם כל המשתמע מכך לאזור כולו.
בסיכומו של דבר, השילוב של הבעיות העירקיות המבניות ומדיניות, הזיגזגים והיעדר האסטרטגיה לטווח הארוך של האמריקנים, מבטיח כי ההתרחשויות שאנו עדים להן כיום ימשיכו ללוותנו בעתיד הנראה לעין. אפשר להניח שמלחמת הדת תמשיך לבעבע בגלל משקעי העבר ומאזן החולשה של ההווה. ניתן גם לשער שעירק לא תשוב להיות מדינה אחודה כפי שהוחזקה בכוח במשך שמונים שנה, אלא תתפתח למדינה דו-לאומית או לקונפדרציה רופפת והיא תמשיך לייצא חוסר יציבות לשכנותיה, הפעם מעמדת חולשה.
הנשיא בוש נהג להכריז השכם והערב כי ארצות הברית לא תצא מעירק עד שיושג הניצחון. לאמיתו של דבר אי-אפשר לנצח במלחמה הזאת. בסופו של דבר רק העירקים לבדם יוכלו לעשות סדר בביתם פנימה, וגם זה רק לאחר שהכוחות הזרים יצאו ממנה, ולא לפני שתעבור תקופה נוספת של חוסר יציבות וזעזועים פנימיים.
