הערות בטרם סיום

להלן הערותיו של השופט לוי, בפרק הסיום בפסק הדין:

[ציטוט, כפי שדבריו מובאים במקור]

אין תימא כי הפרשה אשר בפן המשפטי שלה דנים אנו [פרשת הנשיא משה קצב], מעסיקה רבים זולת מערכת המשפט, ומצויה היא במוקד ההתעניינות הציבורית. ובמקום בו קיים ענין לציבור, גם אם במשמעות שונה מזו בה עסקנו אנו, פועלים אמצעי התקשורת כדי לספקו. השפעתם של אלה על חיינו ניכרת, והיא מעצימה ככל שמשתכללות דרכי התקשורת, הסיקור החדשותי נעשה מהיר וזמין יותר, והאקלים הציבורי מבכר "חשיפות בלעדיות" ו"גילויים חדשים" על-פני עיסוק, אפרורי ומשעמם לעתים, בפרטי-פרטיהן של הסוגיות המסוקרות, ובענייננו - בהוראות חוק, בכללים ובבני-כללים של משפט. אינני מבקש לשפוט תופעה זו. לא לנו לעסוק בה. איש-איש והשקפתו, לשבח או לגנאי. דבר אחד נהיר לי, והוא כי מטבעה מתקשה דעת הקהל לרדת לסופה של העשייה המשפטית. פעמים רבות מתעלת היא עצמה בעקבות כך, ועמה גם המדיה התקשורתית, לסוגיות בהן יכול גם מי שאינו בקיא ברזי הדין לבטא תובנות ערכיות ומוסריות, ואין בולטת מבין אלו כעברינות של אישי ציבור (ירון אזרחי "בתי-דין של כיכרות?" העין השביעית 69 42 (2007)). אין צורך להכביר מלים על אודות תפקידה החיוני של דעת הקהל בחברה דמוקרטית, כמו גם על תפקיד התקשורת, המספקת לה במה ראשונה במעלה ותורמת להתגבשותה. דעת הקהל, ככל שהיא משקפת את אינטרס הציבור, היא פרמטר שעל תובע לשקול בהכרעותיו, ואף בית המשפט עשוי להביאה בחשבון. ברם, מכך אין משתמע כי על הגבולות, שלא לחינם שורטטו בין שני התחומים, המשפט והתקשורת, לאבד מדמותם. אל לו לזה להסיג את גבולו של זה, אלא במידה המתחייבת מן המטרה המשותפת לשניים, ואין כוונתי לנתוני מידרוג ("רייטינג") כאלה ואחרים. דא עקא, במציאות של ימינו, עוד קודם שעזב מסמך משפטי את שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, נפרש הוא באותיות של קידוש לבנה מעל דפי העיתון היומי. פרטים מוכמנים מחדרי חקירות נמסרים במהדורות הערב. ראיות, שמקומן בתיקי חקירה, נחשפות בידי כתבים בשמם של "מקורות יודעי-דבר". עדי מפתח נשלחים אחר כבוד, לא בידי רשויות החקירה חלילה כי אם בידי עיתונאים, אל מכשיר הפוליגרף למען יראו הכל אם דוברי אמת הם. בבוקרו של יום עשוי אדם לגלות כי הוא אשם ולעת ערב כי זכאי הוא - הכל תלוי בפרשן, בכתב ובעורך היומי. נגע זה, שפשה במקומותינו בפרט באחרונה, לא פסח גם על הפרשה שבפנינו. אפשר כי מוקדם, מוקדם מדי, השלימו עמו הגורמים הממונים על אכיפת החוק, ואפשר כי הטיפול בו היה מעבר לכוחותיהם. ההליכים המשפטיים בפרשת קצב זכו לסיקור יוצא דופן בהיקפו. מהדורת החדשות של יום י"ב בתמוז התשס"ו (8.7.2006) שימשה יריית פתיחה למה שעתיד להפוך עד מהרה לכדור-שלג תקשורתי ההולך ומאיץ תנועתו. משך כל תקופת החקירה, לא חדל פרסומם של פרטים חסויים אודותיה. ביום כ"ג בתשרי התשס"ז (15.10.06) הודיעה המשטרה כי תמליץ על הגשתו של כתב אישום בפרשה. ביום ד' בשבט התשס"ז (23.1.07) פרסם היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה לעיתונות, את דבר האישומים החמורים בהם נשקלת העמדתו לדין של קצב. באותו היום כינסו פרקליטי הנשיא מסיבת עיתונאים, בה יצאו נגד דברים שמסרו חלק מן המתלוננות. יממה לאחר מכן הופיע הנשיא עצמו, בשעת צפיית-שיא ובכל הערוצים, בנאום תוכחה בו הפנה דברים לגורמים שונים. חודשיים לאחר מכן שודר באחת מתוכניות הטלוויזיה תחקיר שעסק בפרשה, ובו הובאו דברים מפיהן של מתלוננות כמו גם מפיהם של פרקליטי הנשיא. בשלב כלשהו פורסמה בעיתונות טיוטת כתב-האישום שגובשה - מסמך פנימי וחסוי, שמאן דהוא סבר כי יש ליתן לו פומבי. ביום בו פרסם היועץ המשפטי לממשלה את דבר ההסדר שגובש, כינסה א' מבית-הנשיא מסיבת עיתונאים ובה גוללה את סיפור המעשה מנקודת מבטה. יומיים לאחר מכן, בתאריך י"ד בתמוז התשס"ז (30.6.07) התארח היועץ המשפטי בתוכנית אקטואליה בטלוויזיה, ממנה זכורה בפרט התבטאותו לפיה נהג קצב "לאורך השנים כעבריין מין סדרתי". ממש באותו הערב התקיימה בתל אביב הפגנת רבבות נגד הסדר-הטיעון, עליה הגיב בחריפות קצב עצמו, בראיון שנתן מספר ימים לאחר מכן לטלוויזיה. ואם בכל אלה לא די, הרי שביום ט"ז באב התשס"ז (31.7.07) התייצבו בא-כוחו של קצב מזה, וא' מבית-הנשיא מזה, להשיב על שאלות הגולשים באחד מאתרי האינטרנט. ועוד כהנה וכהנה רשתות, ערוצים וראיונות, תקצר היריעה מלפרט. לכל אורכה של הפרשה אף היה מי שביקש להשתמש בכלי התקשורת במטרה להכפיש שמן של מתלוננות ולהוציא דיבתן רעה. אכן, לא בכל יום עומד בישראל נשיא מכהן אל מול תלונות כה חמורות (והשוו ע"פ 4484/05 שגב נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 לפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר (טרם פורסם, 8.8.06)). ההתענינות התקשורתית אינה צריכה, אפוא, להפתיע איש. אך ייחודה של הפרשה הוא, להשקפתי, במעורבותם הפעילה וחסרת התקדים של גיבוריה, כולם, לרבות אלה המלינים היום על האופן בו טיפלה התקשורת בעניינם - בהזנתם, היזומה או הנגררת, של אמצעי התקשורת (וראו תומר גנון "שניהם לא מאותו הכפר" העין השביעית 65 6 (2006)). כשופט, מתקשה אני להשלים עם הדבר. ראשית, טמון בו סיכון ממשי להשפעה, אם לא על בית המשפט הרי על אלה העשויים לשמש עדי מפתח בפרשה (ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 565 (1983); זאב סגל, חופש העיתונות: בין מיתוס למציאות 184 (1996)). שנית, מאיים הוא להעביר את מרכז הכובד של ההכרעה בשאלת האשמה או החפות מן הערכאה המוסמכת אל המרקעים ואל דפי העיתונים, תוצאה אשר מקומה לא יכירנה בחברה דמוקרטית. "חופש הביטוי אינו חופש להסיג את גבולו של בית המשפט ולדון באשמתו של אדם" (דברי השופט י' זוסמן בע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 169, 180 (1963)). אין פירוש הדבר כי על בית המשפט לעטות על פעולתו מסך, במטרה להסתירה מעיניה של ביקורת חיצונית (וראו סגל לעיל, בעמ' 43). אדרבא, לא ניתן להפריז בחשיבותו של עקרון פומביות ההליך ובזכותו של הציבור לדעת. אך נוכח התערבות כה קיצונית בהליך הפלילי, דומה כי זה מכבר נחצה הגבול הראוי. שוב אין אנו מצויים במגרשם של חופש הביטוי ושל חופש המידע. אמת, עיקר הדבר אינו אסור על-פי דין. הוראת הסוב-יודיצה שבסעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לא זו בלבד שאינה נאכפת כל צורכה (ראם שגב "סוב-יודיצה": הגבלת ביטויים לשם הגנה על תקינותם ותדמיתם של הליכים שיפוטיים 22 (מרדכי קרמניצר מנחה, 2001); והשוו בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, 372 (1989)), ולא מכבר הוצע לבטלה כליל (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 32), התשס"ב-2002, ה"ח 3010), אלא שממילא אין היא נוגעת לתקופה הקודמת להגשתו של כתב אישום (או של בקשה לצו מעצר). עם מציאות זו מתקשה אני להשלים (וראו משה בן זאב "בתי המשפט והתקשורת" ספר לנדוי כרך ב 602 (1995); ראם שגב לעיל, בעמ' 132). בנוסף, אם בעבר שללו כללי האתיקה לעורכי-הדין את האפשרות שפרקליט יתראיין בעניינים של שולחו, הרי כלל זה שוּנה. ובלשונו של יושב-ראש ועדת האתיקה של הלשכה: "מזה זמן שייצוגו של אדם מחייב מעת לעת גם גישה לתקשורת. אין פסול בכך שעורך דין מציג את עמדת הלקוח ברבים, ובלבד שהוא עושה כן במסגרת קידום ענינו המשפטי של הלקוח. עורך הדין הוא לא פעם הדובר המשפטי היעיל ביותר" (אתיקה מקצועית 21 (2007)). כל שאוכל לעשות הוא להפציר בגורמים המוסמכים, וכוונתי היא למחוקק, מזה, וללשכת עורכי-הדין, מזה, ליתן דעתם לדבר, ומי ייתן וטעמה המר של הפרשה שבפנינו ידרבנם לכך. טוב תעשה גם מועצת העיתונות אם תבחן, בעיניה הנבונות, את התנהלות התקשורת בפרשה זו. אם בפי טרוניה, היא לא תוכל לפסוח על היועץ המשפטי לממשלה והכפופים לו, העושים במלאכה מחיתוליה ועד סופה, מן ההחלטה על חקירה ועד הגשתו של כתב אישום. אלה נדרשים לעריכתו של חשבון נפש באשר להתנהלותם אל מול כלי התקשורת, ולא בפרשה זו בלבד, כי אם כדפוס הולך ונמשך. פירותיו הרעים נתנו אותותיהם בעבר, וכוונתי היא למקרים אחרים בהם נחקרו או הועמדו לדין אישי ציבור, אך דומה כי הם הבשילו, עד לכדי פקיעה, בפרשה הנוכחית:

• אומר ראשית, כי אין זה מתקבל על הדעת שגורמי אכיפת החוק יגַררו, על כורחם או חלילה בכוונת מכוון, אל הזירה התקשורתית. אכן, נדרשים הם למסור לציבור דין וחשבון על פעולתם. על עשייתם להיות נגישה ומובנת לכלל. עיקר-יסוד הוא בדמוקרטיה הדליברטיבית, זו המבוססת על שיח רחב היקף ומעמיק. הדבר מתחייב מהיותם של פרנסי הציבור - משרתיו. ברם, זאת נדרשים גורמי האכיפה לעשות באורח עניני ומנומק, במידה הנחוצה בלבד, ובאמצעי שיש בו לשקף את מעמדם הממלכתי. אל להם ליטול חלק בפולמוס המתנהל מעל גלי האתר, או לשלוח ידם במלחמת גרסאות מכל סוג שהוא, ואפילו ששה העיתונות לתת לכך במה. אין זה מתפקידם לעשות נפשות לעמדתם או לעמתה מול אלו המצויות מעברו השני של המתרס. ונכונים הדברים שבעתיים שעה שענינו של נאשם עודו תלוי ועומד, וטרם הוכרע. אכן, שלא כמתלוננים, אף לא כבאי-כוחם של נאשמים, גורמי התביעה אסורים בכבלים בהם כובל אותם תפקידם. כשלעצמי, איני משוכנע כלל ועיקר כי כבלים אלה מחלישים את כוחם, אלא היפוכו של דבר.

• שנית, בפרשה זו, כבפרשות אחרות בעבר, מתקשה אני להשלים עם הפער הניכר שבין הרטוריקה ששימשה את גורמי התביעה, לבין הפועל היוצא של החלטותיהם. על כורחי תהיתי אם היה זה מחויב המציאות לכנס מלכתחילה את החשדות, חמורים ככל שיהיו, תחת קורת הגג של "טיוטת כתב אישום", ואם נכון היה ליתן להם ביטוי עוד בטרם נערך השימוע לו הוצהר כי הם כפופים. תהייה דומה מתעוררת באשר להתבטאויות פומביות מצדם של גורמי התביעה לאורכה של הפרשה, אשר לגישה המחמירה ששיקפו נמצא זכר חיוור בלבד לסופם של דברים.

• שלישית, וחשוב מכל: אם בעבר נמתח קו חד וברור בין היותו של אדם חשוד בפלילים לבין תיוגו כנאשם, לא היה זה אלא בשל כך שהאירוע המכונן בהליך הפלילי, אותו אירוע המסמן את ראשיתו של ההליך, היה בהעמדתו של אדם לדין, בעקבות הגשתו של כתב אישום לבית משפט מוסמך. אין זה פלא, כי הוראתו הנ"ל של סעיף 71 לחוק בתי-המשפט ("סוב-יודיצה") החילה עצמה רק ממועד זה ואילך, כי בדיני המעצר עוגנה הבחנה בין התקופה הקודמת להגשתו של כתב אישום לבין מעצר עד תום ההליכים, וכי עיון בחומר חקירה הותר לנאשמים בלבד. אכן, הגשת האישום סימנה את קו פרשת המים, שממנו והלאה מופקד ענינו של אדם בידי בית המשפט, והוא נחשף לסיכוניה של הרשעה בפלילים. אך מים רבים חלפו מאז בנהר התביעה הכללית, והנה מצויים אנו בפניה של מציאות חדשה. מראה פניה הוא כשל שרשרת ארוכה, בה מחליפה מעת לעת החוליה הראשית - היא האירוע המכונן בו דיברתי - את מקומה עם זו הקודמת לה, בחתירה מתמדת אל ראשה של השרשרת. הגשתו של כתב אישום נדמית עתה כשלב רחוק ומתקדם בדרך הקשה הנכפית על חשודים בפלילים, בפרט אם עומדים הם במרכזה של התענינות ציבורית. כך שמענו זה מכבר, לא כי הוגש כתב אישום בענינו של איש ציבור פלוני, אלא כי התביעה עומדת להגישו בתוך זמן קצר. נדמה היה אז, כי נפל דבר מבחינתו של החשוד-הנאשם לעתיד, וחד הוא אם לבסוף הוגש כתב-האישום כמתוכנן, אם לאו. בשלב הבא, כמו בפרשה שבפנינו, מיקדה עצמה תשומת הלב לא בכתב אישום שהוגש, כי אם בטיוטא, אשר בדעת הקהל נדמתה לכתב אישום לכל דבר. בהמשכו של תהליך שוב לא ייחדו עצמן כותרות ראשיות להחלטות התביעה, אלא עסקו ב"המלצתה" של משטרת ישראל - הליך שלא אדע מה זכר לו בחוק ומאין צץ - כי יש להעמיד אדם לדין. אחר כך שוב הוסט המוקד והקדים, אל הרגע בו פתחה המשטרה בחקירה. כיום מתבשרים אנו מעל גלי האתר, לא על פתיחת החקירה, כי אם על החלטה שגמלה בלבו של תובע להורות על קיומה או למעלה מכך - על כי שוקל הוא לעשות זאת. ומה יהא לעתיד לבוא, זאת אוכל רק לשער.

פגיעת הדבר בחשוד היא קשה. יודעים אנו, כי המחיר שגובה ההליך הפלילי מן המשמשים מושא לו, אינו מתמצה בעונש המוטל בגזר-הדין. חוק העונשין, המרחיב בתקופות מאסר ובעיצומים כספיים, אינו מדבר בפגיעה בשמו של אדם, במשפחתו, בחוג ידידיו, בנפשו ובפרנסתו, פגיעה שהיא מנת חלקו של כל חשוד עוד בטרם הוחלט על העמדתו לדין. תוצאה של גינוי ציבורי היא, של אות קלון המוטבע במצחו של אדם, אף שאינו אלא בגדר חשוד. וככל שמקדים משפט הציבור את ההעמדה לדין, כך מקדימה פגיעה זו ומכה בחשוד. ואימתי מתרחש הדבר? דווקא בשעה שהיקף הראיות שלחובתו הוא המצומצם ביותר. דווקא בשעה שרחוק הוא הרגע בו תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו בבית המשפט. אותו איש ציבור, שעל הכוונה להגיש בענינו כתב אישום מסר תובע בפומבי, שעל קיומה של "המלצת" משטרה להעמידו לדין דווח לכלי התקשורת כולם, שעל נכונות להורות על פתיחתה של חקירה פלילית בענינו התבשר הציבור, מקדים ופוסע בדרך החתחתים של ההליך הפלילי, ומה רבה היא הפגיעה בו, שעה שכל אלה נעשים תוך הבלטת החשדות המיוחסים לו, התלונות שנמסרו נגדו והמעשים שבביצועם יואשם, או שלא, לעתיד לבוא. אמת, יש ודבר קיומם של חשדות פליליים נגד אדם, מידע נחוץ הוא לציבור. בפרט אמורים הדברים נוכח התפתחותן של הלכות המשפט המנהלי, העשויות לייחס כיום משמעות לא רק להגשתו של כתב אישום נגד אלה הממלאים תפקידים ציבוריים, כי אם גם להיותם נושאי חשד לפלילים (בג"צ 4267/93 אמיתי נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441, 458 (1993); בג"צ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 848 (2003); בג"צ 5757/04 הס הנ"ל, בעמ' 111; בג"צ 8192/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(3) 145 (2004)). ברם, לעולם מוטל על רשויות האכיפה לאזן את האינטרס הציבורי שבחשיפתו של מידע זה, אל מול הפגיעה בחשוד. איזון זה יקבע את מידת החשיפה, את הטון, ואת האורח בו היא נעשית. למגינת הלב, חוששני כי לעתים נשתכח הדבר מן העושים במלאכה. ואם היה מי שסבר, כי רק חשודים משלמים את מחירו של הסחף אותו תיארתי, או כי תועלתו בצמצום העברינות הציבורית גבוהה ממחירו, אין כפרשה שבפנינו להמחיש כי חרב פיפיות היא, וסופה לפגוע בגורמי התביעה עצמם. על כורחם הופכים אלה למעין שופטים, שעה שאין זה תפקידם, וקולעים הם עצמם לעין הסערה בלא שבידיהם הכלים להתנהל בה. הלחצים להם הם נתונים ממילא, מתעצמים פי כמה. יוצרים הם בקרב הציבור ציפייה, אשר אם לסופה של דרך מתברר כי לא תוגשם, שבה היא לרדוף את יוצריה. האמון הציבורי בתביעה עלול להתערער עקב כך, ועמו גם, חלילה, מעמדה וכוחה המקצועי. המאבק בפשיעה, בפרט זו הציבורית, שכרו עלול לצאת בהפסדו. ולא דיברתי עוד בדוקטרינות משפטיות, מכוחן אפשר שיוכלו נאשמים להעלות טענות כהגנה מן הצדק מחמת "אווירה ציבורית", ודומותיה (ראו ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 400 (2003)). בל יטעה איש. את מלאכת הקודש שמובילים גורמי התביעה ובראשם היועץ המשפטי לממשלה - מלאכה קשה וכפוית טובה לעתים, יש להעלות על נס. המאמץ המושקע בידם למיגורן של עבירות עובדי הציבור, אין ראוי ממנו, באשר אלו מאיימות לכלות כל חלקה טובה בחיינו. דווקא משום כך, שומה עליהם ללמוד כל צורכם את לקחיה של פרשה זו, ובטוחני כי לכך יקדיש היועץ המשפטי לממשלה מחשבה בהמשך כהונתו. הרביתי לעסוק בעתירות שבפנינו באינטרס הציבורי, ובטרם נעילה מבקש אני להאיר פן נוסף מאותו תחום. לכך אקדים ואבהיר כי אין לייחס לדברים שאומר להלן, ולו במשתמע, כוונה לנקוט עמדה בשאלת אשמתו או חפותו של נושא פרשה זו. מציאות קשה, כמותה לא ידענו בעבר, הולכת ומתהווה לנגד עינינו. עד לפני מספר שנים לא רב הורגלנו במנהיגים אשר נהגו בחייהם בצניעות, כמעט בסגפנות, תוך שהם עושים זאת עקב השקפת עולמם או מתוך רצון להיות דוגמה לרבים, בבחינת עמוד האש ההולך לפני המחנה. את כל עתותיהם הם הקדישו לטובת העם והארץ, ולביתם מיעטו לעשות, אם בכלל. מנגד, בשנים האחרונות נחשפו מקרים רבים בהם ניצלו אנשי ציבור את מעמדם ואת כוח השררה שבמשרתם כדי להטיב עם עצמם ועם מקורביהם, ולא במעט מקרים אגב עשיקתה של הקופה הציבורית. כתוצאה מכך הולכת ומתארכת רשימת אנשי הציבור שסרחו ואשר עמדו או עומדים לדין, שלא לדבר על אלה הנחקרים בפלילים. וכך לדוגמה הורשעו שני שרים לשעבר בקבלת שוחד; שר לשעבר הורשע בניסיון לייבא סמים מסוכנים; ארבעה חברי כנסת הורשעו זה לא מכבר במעשים בהם דבק, למצער, אי-ניקיון כפיים; שני שרים לשעבר עומדים בימים אלה לדין; נגד מי ששימש עד לא מזמן שר האוצר גובשה טיוטא של כתב אישום; חקירות פליליות התקיימו ומתקיימות נגד נשיא לשעבר וארבעה ראשי ממשלה; ולבסוף, לאחרונה הורשע שר בביצוע מעשה מגונה בקצינת צה"ל, ובמקום שהמערכת הפוליטית תסתייג ממנו, היא אימצה אותו אל חיקה בחום רב, ואף קידמה אותו לעמדה בכירה יותר מזו בה כיהן בעבר. ואם בכך לא די, טרח מי שטרח לארגן מקהלה של יחצנים ומעצבי דעת קהל אשר הפנתה אצבע מאשימה לעבר גורמי התביעה כאילו אלה "תפרו" תיק לאותו שר, וגם מבית המשפט "שהעז" להרשיעו הם לא חסכו את שבט לשונם. נוכח מציאות קשה זו, כמו מאליהם עולים ומהדהדים באוזני דברי התוכחה של הנביא ערב החורבן: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים; כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם; שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם (ישעיהו, א', כא - כג). אני מאמין כי מרביתם של אלה העוסקים בעסקי ציבור עושים את מלאכתם נאמנה, תוך שהם מקפידים בקלה כבחמורה. עם זאת, כישלונות כה רבים של אנשי ציבור הם בעיני תסמינים של מחלה ואפשר של נגע, שהסכנה הגלומה בהם למדינת ישראל אינה נופלת מכל סכנה ביטחונית-קיומית אחרת. חמורה בעיני לא פחות היא העובדה שהחברה בישראל מסתגלת אט אט לגילויי השחיתות, ומתייחסת אליהם כמעט בשוויון נפש. אפשר שהדבר נובע מתחושה של חוסר אונים והעדר אמונה ביכולת לשנות את המציאות, ואפשר שמקורו בדעה הרווחת בקרב הציבור, כי בכירים שסרחו זוכים לגישה סלחנית, ועניינם מוסדר על-ידי "פתרונות יצירתיים" המגובשים בחדרי חדרים. גם למצב זה מצוי פתרון בדברי הנביא, אשר טרח והתווה את הדרך לחידוש ותקומה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיהו, א', כז). הנה כי כן, מול השחיתות הציבורית הגוברת יש לחזק את מערכת אכיפת החוק, ובראש ובראשונה את גורמי החקירה, התביעה ובתי-המשפט, כדי שאלה יוכלו לפעול ללא מורא וללא משוא פנים, לחשיפתן של עבירות ולהעמדתם של עברינים לדין. אלא שגם בתחום זה המציאות אינה מעודדת. לא זו בלבד שחיזוקה של אותה מערכת רחוק מלבם של גורמים בכירים ברשות המחוקקת וברשות המבצעת, אלא שנראה כי לאחרונה הם פועלים ללא ליאות, וכמי שאחזה בהם תזזית, להביא לדה-לגיטימציה של מערכת המשפט, תוך התהדרות באצטלא של סיסמאות נבובות, ש"הפרדת הרשויות" היא אחת מהן. על-רקע זה מצאתי את עצמי תוהה כיצד ניתן להתייחס בכובד ראש לאותה טענה בדבר ההפרדה הרצויה בין הרשויות, שעה שהמערכת הפוליטית קנתה לה לאחרונה דריסת רגל ועמדת השפעה בתהליך מינויו של היועץ המשפטי לממשלה, וכבר ניצבות בפתח יוזמות חקיקה אשר נועדו להגביר את המעורבות הפוליטית במינוי שופטים, ואף הגבלת סמכותו של בית המשפט העליון, ככל הנראה, במטרה למנוע ביקורת על מעשי הממשל. ואם נדרשה דוגמה לאותה מגמה, די להצביע על כך שבעוד בית משפט זה שוקד על מלאכת כתיבתו של פסק-הדין בעתירות הנוכחיות, נמצא מי שטרח לפרסם ברבים כי הוא שוקל ליזום חקיקה אשר תמנע מבית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. וכל שאוכל לומר על כך הם שניים - ראשית, שזהו איום גס שמערכת המשפט טרם ידעה כמותו ואשר נועד, ככל הנראה, להשפיע על פסיקותיה; שנית, שהתנהלות זו הינה מתכון בדוק לפגיעה אנושה בדמוקרטיה, לסאוב השלטון ולשחיתות נמשכת. בנסיבות אלו, וכאשר התחושה בציבור היא, כאמור, שעניינם של בכירים שסרחו נבחן בסלחנות-יתר ומסתיים בהסדרים מקלים, מחייב האינטרס הציבורי כי גם מטעם זה יתברר ענינו של משה קצב בבית המשפט. לו כך קרה, הייתה ניתנת למתלוננות המתאימות הזדמנות להשמיע את גרסתן ולהיחקר עליה, ומנגד, לקצב - ההזדמנות להפריך את אותן האשמות שהוטחו בו, ולשכנע את הכל בחפותו בה הוא דבק מאז תחילתה של הפרשה. ומעל לכל, היה הציבור יודע כי יכול הוא לשים מבטחו במערכות האכיפה ואת משענו - למצוא בשלטון החוק.