בשנה שעברה השתתפה יהודית שפירא, בטריאתלון עמק הירדן הנערך בכנרת. היא הרגישה שרצה מצוין, אך לאחר המקצה בו השתתפה, הביטה אל לוח התוצאות והבחינה שכתוב "קיצרה את הריצה". יהודית רתחה מזעם, פנתה לשופט והציעה לו לבדוק את הצ'יפים האלקטרונים המותקנים על נעלי הריצה ובעזרתם מוודאים שאכן הושלם כל המסלול. במשך 3 שעות בהן התקיימו מקצים נוספים, שוב ושוב חזרה יהודית אל השופט שפסק בהחלטיות "אישה בגילך לא יכולה להגיע לתוצאה כזאת". זאת למרות שמיטב האצניות בארץ הן בגילאי 42-38.
יהודית לא התייאשה, מתוך ידיעה שאכן רצה את כל המסלול ובמהירות, ומתוך רצון להעמיד את השופט השוביניסט על טעותו, ביקשה בדיקה חוזרת. כרבע שעה לפני הקראת התוצאות נעתר השופט ובדק את קריאת הצ'יפים, יהודית עלתה מיידית מהמקום ה-15 למקום הראשון, "זו היתה ריצת חיי, הגעתי לתוצאה הכי טובה שלי אי פעם". במרוץ זה השיגה יהודית תוצאה מעולה, וכן הצליחה להעמיד שופט פסקני ונמהר על טעותו - הישג כפול.
הישג אדיר עבור יהודית הוא הניצחון בשנה שעברה בדואתלון, בו זכתה במקום הראשון. לקראת הדואתלון הבא התאמנה במרץ במטרה להביא שוב גביע, אך בתאונת אופניים שקרתה לא הרחק מביתה, נפלה בצורה קשה, פירקה את מפרקה ושברה את ראש העצם. בניתוח ארוך ומסובך החזירו את המפרק למקום והשתילו ראש חדש. בזמן בו התקיימה התחרות בה כה רצתה להשתתף, שכבה יהודית כ-10 ימים במיטת בית החולים, מתוסכלת וכואבת, ובראשה מחשבה אחת "לו רק הייתי נפצעת אחרי התחרות..." יהודית מספרת שהפציעה היא מכה קשה הן לנפש שמאבדת אמון בעצמה, והן לגוף שהכושר נפגע ויורד.
אבל לא נפילה תעצור את יהודית, אחרי 3 שבועות שבה לרוץ, ואחרי שלושה וחצי חודשים צלחה את המחסום הנפשי וחזרה לרכב על אופניים. הכושר הגופני יורד לאחר חודשים ללא מעש, וליהודית היתה עבודת הכנה רבה לקראת המשך עונת המרוצים הנפתחת לקראת חג הפסח. אחרי הפציעה הקשה יהודית חשה ירידה דרסטית בכושר הגופני, אומנם לשחייה חזרה מוקדם משחשבה, אך לרכיבה שבה רק לאחרונה, לאחר שכבשה פסגות כאב והשיבה לעצמה אמון שאבד לה.
השנה המוצלחת שעברה, בה הגיעה להישגים שהפתיעו אפילו אותה בעצמה, יהודית חשה מעודדת ובטוחה בעצמה. את עונת המרוצים הנוכחית היא פותחת במצב גופני מעולה, ביטחון עצמי ויכולות גבוהות, בדוק.
בכיתה ה' עברה יהודית לכיתת מחוננים באתלטיקה. היא זוכרת ששאלו אותה על הריצה לעיתון בית הספר כשהיתה בת 15 והיא אמרה משפט שעדיין מלווה אותה: "החיים הם ריצה אחת גדולה, אני אפסיק רק שיכלו כוחותיי". כבר בגיל 15 הראתה יהודית סימני כוח רצון שהוא המאפיין המובהק של ספורטאי מצליח. במהלך השנים היא התחרתה במרוצי שדה ותחרויות מסלול והגיעה, כפי שידעה תמיד, ללימודים במכון וינגייט. כסטודנטית התמחתה בריצות של 800 מטר, בהם הגיעה למקומות הראשונים.
בשנת 88 הצטרפה יהודית לסגל של בית הספר החקלאי, פרדס חנה, למגמת ספורט שאז היתה בחיתוליה. על השעות העיוניות הוסיפה יהודית משחקי כדור ואימוני כושר רבים. היא מספרת על כניסתה לתפקיד: "כשהגעתי ללמד את השיעור הראשון מול כיתת יב', הבנים התבלבלו וחשבו שהגיעה תלמידה חדשה לכיתה". יהודית מלמדת בחקלאי עד היום, כמורה לחינוך גופני וכרכזת המגמה. היא אומרת "התחושה הכי טובה היא כשתלמיד חוזר לאחר צבא ולאחר שסיים לימודים בוינגייט, מצטרף אלינו לסגל, ומספר שהרבה בזכות השיעורים שקיבל כאן".
לאחר שהתחתנה (עם מורה לספורט) פינתה זמן לגדל משפחה ושני ילדים, שחף בת ה-12 ושלו בן ה-9, ולטפח בית חמים ונאה בבית אליעזר בחדרה. במשך כעשור עזבה יהודית את הספורט התחרותי ועברה לאמן אתלטים ולגדל את ילדיה. אבל כאחת שהאדרנלין זורם בורידיה באופן קבוע, לא יכלה להפסיק לרוץ. כשהתינוקת לצידה בעריסה, יהודית רצה על המסילה הביתית, העיקר להמשיך ולרוץ.
לפני 3 שנים יהודית שבה אל הספורט התחרותי, על-כך היא מודה בחיוך "אני שמחה שהצלחתי לחזור אחרי שהילדים גדלו". יהודית עשתה קאמבק אל המרוצים, אך התחילה לחוש כאבים ברגלה. יום אחד עשתה תנועה לא נכונה וגבה נתפס באופן קשה וכואב, כך שבקושי יכלה לזוז. בבדיקות התברר שיש לה שני בלטים בעמוד השדרה, סממנים מקדימים לפריצות דיסק. הרופא שביצע את האבחון מורה לה ללא פשרות "אסור לך לרוץ", יהודית קיבלה בשורה זו עם דמעות בעיניה, אך לא אמרה נואש. רופא ועוד רופא, עד שהגיע לרופא המתמחה בספורטאים שהבין את חומרת המצב. לאחר בדיקות מקיפות קיבלה אבחנה נוספת, איתה יכלה להתמודד ביתר קלות "תעשי כל מה שאת יכולה", והיא יכולה...
הכאבים בגב מנעו מיהודית לרוץ לתקופה, אך בתור מכורה לאדרנלין, מצאה פתרון בשחייה. עד מהרה הבינה יהודית שעבורה שחייה משעממת, אז היא מצאה מזור ברכיבה על אופניים. אחרי התלבטות קשה עם המשפחה וחברים, בין אופני שטח העלולות להחמיר את הפציעה בגבה, לבין אופני כביש המסוכנות יותר, יהודית קונה לעצמה מתנת יום הולדת 40 - זוג אופני שטח. אבל, כמובן שהמהירות חסרה לה, אז היא עולה על הכביש, שם כל רוכבי האופניים בעלי הציוד הנכון, עקפו אותה בלי מאמץ.
יהודית, שלא אוהבת שעוקפים אותה, התאבזרה במיטב האופניים והציוד ועלתה על הכביש, נשמרת אך ממהרת. במקביל, ניסתה יהודית פתרונות שונים להקל על הבעיה בגבה, כל זאת במטרה נחושה וחסרת פשרות - לחזור לרוץ. לאחרי עשרות טיפולים שונים, הגיעה אל כירופרקטור המתמחה בפציעות ספורט, שהחל בטיפול מעמיק להפיג את הכאבים המוקרנים למטה אל הרגל ואת הדלקות שנוצרו בגופה. לאחר שלא יכלה לרוץ יותר מכמה דקות מבלי לעצור בשל הכאבים, בזכות הטיפול הגיעה שוב לריצות בנות שעה וחצי.
חודשיים לאחר הטיפול, החליטה יהודית להתייצב לאתגר הבא בחייה - טריאתלון. הספרינט טריאתלון שנערך בשדות ים היה המקום הראשון בו שילבה את יכולותיה החדשות והמוקדמות: 750 מטר שחייה בים, 20 ק"מ אופניים ולקינוח 5 ק"מ ריצה. האימון הראשון שעשתה בשחייה בים היה שבוע לפני המרוץ, והיא מספרת בצחוק: "במהלך מקצה השחייה רק רציתי לצאת מהמים בשלום".
לטריאתלון יהודית מתארת שהגיעה כ"חוליגנית", ללא ידע וללא ציוד, אחת המשתתפות אף סייעה לה בתליית המספר. אך גם ללא הכנה מוקדמת, יהודית הגיעה למקום השני בקבוצת הגיל שלה, הישג שנתן לה תנופה ענקית להמשיך ולהתחרות. מאז השתתפה בעשרות תחרויות והתקדמה באופן ניכר. החלק החלש אצלה הוא השחייה, אך במקצה הריצה היא משפרת וסוגרת פערים שנוצרו, עד כדי כך שזוכה לקבל מחמאות ממשתתפים נוספים, שהמומים מכך שיצאו מהמים הרבה לפניה, והינה היא עוקפת אותם בריצה.
כרץ שרגיל להתאמן לבד במשך שעות, יהודית ניהנת מהזמן הזה. סדר היום שלה מורכב מריצה ורכיבה, אם אין זמן אז סיבוב על מסילת הריצה שניצבת בסלון כחלק אינטגרלי מריהוט הבית. יהודית רצה בין 8 ל-20 ק"מ ביום, 6 פעמים בשבוע. המקום האהוב עליה לריצה הוא בריכות הדגים בין גן שמואל לבית אליעזר, שם פוגשים מדי פעם עוד משוגעים לדבר. המלווה שלה בריצות הוא לא אחר מכלב הזאב הענק של המשפחה, למרות שבזמן האחרון הוא איטי מדי והיא נאלצת לעצור ולחכות לו.
ההישגיות באה מתוך יהודית, התחרותיות זורמת אצלה בדם מוצפת באדרנלין, בזכות תכונות אלו הצליחה יהודית להמשיך ולהתקדם, לא לעצור למרות שינויים בחיים וגידול ילדים, וגם לא לאחר פציעות קשות, שרק עיכבו אותה מעט. היא אומרת "ההישג הגדול הוא להתגבר על פציעות, לא לוותר למרות הקשיים, ולהשתדל שדבר אחד לא יפגע בשני". אותם ערכים ושאיפה למצוינות מנחילה יהודית לשני ילדיה ולתלמידיה הרבים בחקלאי, השאיפה להצליח, הביטחון העצמי ותחושת ההישג הנהדרת בסיום מבחן, הם עיקר חייה.
