אין מקום להשוואה. אסור להשוות. צריך לסייג, ולתמוך את הסייג באלף אלפי הבדלות. ובכל זאת - ההשוואה, כמו מחשבה שאינה מרפה, בוחרת לה נתיבים להעלות מתת התודעה אל סף התודעה, מהמרתף אל הסלון, כך, מאליה, בלתי נשלטת, עולה ההשוואה: גם גילה קצב היא קרבן. עוד קרבן.
בניגוד לקרבנות אחרות - כולן, אכן, נשים! - היא אינה יכולה לתבוע. היא בוודאי לא תעיד. מה היא תגיד? אולי יש לה מה לומר אבל סביר להניח כי היא לא תגיד דבר.
גם גילה קרבן. מעשיו האסורים של בעליו, אם היו בפרט ואם לא היו בכלל, הכתימו גם אותה. היא אינה יכולה להתהלך עוד זקופה וגאה, חייכנית כתמיד. הביישנות הטבעית והעדינה שלה הפכה לבושה ולחרפה. גם על מצחה טבע בעלה אות של קלון. גם אותה הוא עקד אל הצלב.
אין לאיש מאתנו כלים או יכולת לשפוט אם קצב אשם או זכאי, לבד מהזכות הטבעית המוקנית לו להיוותר, נכון לעכשיו, בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכח אם פשע, קל וחומר - כל עוד לא הורשע.
גילה המסכנה. איך מוטטה עליה האשמת בעלה את קירות חייה. איך קרס עליה ביתה המוגן, עולמה.
אם יש בנו חמלה, זה הזמן לחמול עליה. אין לה ולנו אלא חמלתנו. החמלה שלנו היא חצי הנחמה שלה במצב בלתי נסבל ובלתי אפשרי זה, אשר נסיבות חייה קלעו (וכלאו) אותה בתוכן.
אנחנו מתבקשים להביט לה בעיניים ולחייך אליה. לבטא בחיוכנו, גם אם אין מלים, כי מה נגיד, שאנחנו נבונים מספיק - האומנם? - להפריד; שאנחנו יודעים להבחין, לחצוץ, לשים אותה, את כל כולה, על כף הזכות בלבד, אולי על כף החסד.
קחי-נא חמלה אחת קטנה, גילה. כי היא המעט שנותר. כי היא כל שנותר.
דילמה
כיום, לאחר חזרתו-בו של משה קצב מעסקת הטיעון, מה יעשה אדם מצפוני ומוסרי, "האדם הסביר"? האם יקווה וייחל לקיום משפט צדק ולהרשעתו בדין, כדי שכל ה - "א" האנונימיות, הנשים שהאשימו את משה קצב בהטרדתן המינית יוכלו לשוב אל החיים הנורמטיביים, להיחשף בפנים גלויות ולחיות בזהות מלאה, אמיתית, בתחושה שאכן הצדק יצא לאור? או, אולי, ברוח החמלה על גילה, לצפות לזיכויו המלא והמוחלט וממילא גם לניקוי הכתם המוסרי הנורא שדבק בקצב עם החשדתו במעשים מיניים אסורים, כדי שגילה קצב תוכל להתהלך בינינו, שקטה וצנועה, חיוכה הביישני והיפה על שפתיה ואור בעיניה?
חתיכת דילמה, מה?
