X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
במערכת הבחירות לכנסת לאחר המהפך הפוליטי של 1977, הוציאה מפלגת העבודה ספרון קטן שעל עטיפתו היה כתוב: כל הישגי שר האוצר, שמחה ארליך. עשרות דפים שהכיל הספרון היו ריקים על משקל חידוד זה אפשר לומר כי העיתונות כיום היא מלאה בדפוס, אך כמעט ריקה מתכנים רציניים מהימנים. אשר למדיה האלקטרונית - גם היא מראה ומשמיעה מהדורות גדושות באוויר
▪  ▪  ▪
עיתון לוחם על עקרונות. הארץ [צילום: AP]

מי שהיה העורך חד העט של ה"ניו-יורק סאן" בשלהי המאה ה-19, ג'והן רוגארט, כתב כי "כאשר כלב נושך אדם, זאת לא חדשה, כי זה קורה לעיתם קרובות. אבל כאשר אדם נושך כלב - זאת חדשה." אמירה זאת הפכה למנטרה קלאסית של הגדרת "חדשות". אילו רוגארט חי כיום היה משנה את דעתו. היום אנשים נושכים כלבים, וזאת לא חדשה, בוודאי לא סנסציה. יש ובנסיבות מסוימות הדבר מדווח, אבל לא מתפרסם בתקשורת הרחבה.
ב-14.12.2007 דיווחה סוכנות "רויטרס" מניו דלהי שהודי אשר ראה כיצד כלב רחוב חטף מחצרו ברווז, רדף אחריו, תפס אותו ונשך ולעס אותו עד שזה הוציא את נשמתו, והנושך קיבל טיפול נגד כלבת. בארץ, למשל, ואולי במקומות רבים, לא התפרסמה ידיעה זאת, כי אין בה חידוש. אין גם חדש במציאות שבה אנשים אוכלים, מילולית, אנשים אחרים. ועוד משהו מעניין. ישנה עמותה שסיסמתה: "תנו לחיות - לחיות". אין עמותה דומה שמניפה את הדגל "תנו לאנשים לחיות".
כל המרבה - גורע
בשעתו, ערוץ 1 - קרי "הטלוויזיה הישראלית"- היה בן יחיד בשטח והוא היה מונופול פסאודו ממשלתי במשך חצי יובל שנים. שעור הצפייה במהדורת החדשות המרכזית - "מבט" נע בין 75-85%. משום כך נראה היה שאם לשטח ייכנס מתחרה, כמו "חברת החדשות" של הערוץ השני, אותו נתח של צפייה איכשהו יתחלק. אבל פרופסור אליהוא כץ, מי שהיה ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ואחד מגדולי ההוגים בתחום המדיה, כחלק מתהליך סוציולוגי, ניבא כי השיעור המצטבר של צפייה בחדשות בשני הערוצים, דווקא יירד. וזה אכן מה שקרה. שני הערוצים ביחד לא הגיעו לכלל 70% מאוכלוסיית הצופים. פרופסור כץ הסביר את הפנומן בכך, שכול עוד שלט ערוץ אחד ללא עוררין והוא נתפס כשרות ציבורי, הצפייה בו הייתה מעין אילוץ מרצון- must, עם איזו הילה. כאשר קמו לערוץ מתחרים, החדשות בטלוויזיה החלו לאבד גובה, והנפילה נמשכה ונמשכת עד היום הזה. בין היתר מכיוון שלטלוויזיה קמו עוד מתחרים, הכבלים, הטלוויזיה המקומית והאינטרנט. אבל להערכתי יש עוד סיבה, לא כמותית אלא איכותית.
המגזינים של החדשות בערוצים הראשיים, מעלים גירה ויזואלית מן החדשות של הרדיו שהן מהירות יותר ומקיפות יותר. אך גם חדשות ברדיו עלולות לפגר אחר ידיעות באינטרנט, או אפילו בטלפון. במאמר הביקורת במדור טלוויזיה (הארץ 14.3.2008) כתב יוסי קליין: "אתמול אחר-הצהריים קיבלנו, כרגיל, מבחר מתוך העמודים הפנימיים של עיתוני הצהריים: הורים שכולים, הורים מתעללים, רץ מרתון קיטע ושיר מפי זונה של מושל ניו-יורק. גם בימים עתירי חדשות מגיעות הידיעות אל הצופה תשושות וסמרטוטיות אבל תמיד אפשר לסחוט מהן טיפה או שתיים. אתמול, כך נראה, גירדו את התחתית..."
פעם, כאשר ביקשו לציין את מותר העיתון מאמצעי מדיה אחרים, אמרו כי עיתון לאחר שקוראים אותו אפשר לארוז בו מליחים. היום המליחים כבר ארוזים, ואיפה לוקחים מאות אלפי מליחים לארוז אותם בטונות הנייר של העיתונות הכתובה. אני, למשל, כאשר אני מקבל ביום ו' את הקילו ושלושת רבעי של עיתון סוף השבוע, שמחצית מן המשקל שייכת למקומונים, (מקוממונים) או פירסומונים, אני מרכז את האחרונים להשלכה למיכלי המחזור. אבל גם החלקים הרציניים יותר, רובם מעשיות נבובות. ביידיש: "פיסטע מעשיס". עכשיו שערו בנפשכם שאותיות דפוס אלה, הן שמהוות מקור לסיקור האירועים בתקשורת האלקטרונית.
אז מה נשאר למהדורות החדשות של ערוצי הטלוויזיה לשדר. אני לא אכנס למה שקרוי ה line up (הנושאים שהמערכת מכינה לשידור), אשר מתחלף, כמובן, בין ישיבת המערכת בבוקר לבין כמה שעות לפני השידור בערב. אם יש פיגוע, טבעי שזה יהיה ה"אייטם" המרכזי. הכלל "הישן מפני החדש הוציאו" - הוא השיקול הראשי במערכת החדשות. אלא מה, הרבה מן החומר, הצופים כבר שמעו עליו ברדיו וקראו עליו באינטרנט. משום כך מורחים את מרבית המהדורה, או בתמונות חוזרות ונשנות או בתוספות "צבע", בעיקר אדום וצהוב. המרשם הזה חוזר על עצמו, והוא משעמם. אני שמכור לחדשות, לאו דווקא בשל בואי משם, אלא כהרגל עתיק יומין, מפסיק לצפות בטלוויזיה. גם בשל שעמום וגם בשל אלרגיה. במידה מסוימת זה חל גם על הרדיו.
מיחזור חדשות
דוגמה. רבבות ישראלים עשו להם למנהג, מזה חודשים, לצאת בימי שישי לשדרות ולערוך קניות. והנה, דרך הכוכב אלי ישי, בדמות שר התעשיה והמסחר, וקורא לציבור (חדשות רשת ב' - 16.3.2008) לצאת לשדרות ולערוך שם קניות. השר אסף "אלטע זאכען" ומכר אותה לתקשורת. שם תמיד קונים. לנושא אלי ישי, כבר הקדשתי מאמר. גם לתקשורת, אבל זאת ראויה מדי פעם בפעם להזכיר לה שתתבונן במראה ותבחן מה משתקף ממנה. מה שמשתקף במראה זאת היא ערימה של כבסים מלוכלכים שהיו כבר בשימוש בטלוויזיה לפני שעברו ניקוי יבש. או, לחלופין ידיעה מרעישה - בכול הערוצים - שבפינת החי בקריית מוצקין, הקופים נולדים בימי שישי. מה כאן החידוש. הרי אבינו הראשון נולד ביום השישי לבריאה. זאת סוגיה יותר הולמת לתוכנית של זאב אלבוים בערוץ 1 על המקרא- דארווין וחוקי האבולוציה.
התקשורת, אף שהיא שיודעת יפה את הרקע, מפרסמת בשקיקה דיסאינפורמציה. הדוגמה האחרונה על המצב בגבול עם סוריה. כול צד והדיסאינפורמציה שלו, ולא זו בלבד שהעניין מדווח בהרחבה אלא גם הפרשנים החכמים מפרשים. לא שמעתי מפיהם את המילה דיסאינפורמציה. לעניות דעתי את "המחול לשניים" פתחה ישראל, כאמצעי מניעה לאיזו התקפה אפשרית של החיזבאללה בצפון במלאת 40 להריגתו של מורנייה. הסורים לא יכלו שלא להגיב. וככה נמשך ה"מתח" עד ששוב ישראל היא שיזמה את ה"רגיעה". והתקשורת - השליח המפורסם - מסקרת. ולאחר שנקבע מה שנקבע, עוברים לאזור הצימרים בצפון לשמוע האם הידיעות מרתיעות ישראלי מלהגיע לצפון. התשובה היא, כמובן שלא. אם הישראלים ישימו לב לשיטפון הזה של שמועות, הם יפסיקו לנוע בכלל.
דוגמה אחרת, הבאת ידיעה משפטית כמו פסיקת השופטת תמר בר אשר-צבן אשר מזכה מעבירת החזקת חמץ בפסח מכמה בעלי עסקים ירושלמיים. זאת ידיעה שמן הראוי היה להצמיד לה פרשנות, כפי שעשה ערוץ אחד ב"מבט", באמצעות הפרשנית המשפטית תמר אלמוג. אף שגם הוא הביא את שורת המקהלה של הקוזקים של אלוהים ובראשם יו"ר הוועדה לביקורת המדינה ח"כ זבולון אורלב, מגדולי הפרסומאים של עצמם. מדוע הארץ, למשל, חיכה ארבעה ימים להביא את פרשנותו המלומדת והמדויקת של פרופסור זאב סגל הפרשן המשפטי הבכיר של העיתון.
אני חילוני שנולדתי בבית חרדי. מסיבה זאת או אחרת יש לי כבוד למסורת. לדעתי יש לכבד את הרגישות של הציבור הדתי בכול הקשור לחמץ. בראש וראשונה מכיוון שהחרדים עדיין מיעוט (ואני מקווה שכך יישארו). דמוקרטיה מעצם טבעה, אמורה להתחשב במיעוטים. אחרת זאת תהיה רודנות של הרוב. אין זה מתפקידו של בית המשפט לפרשן את פסיקותיו, אך חובת התקשורת לעשות זאת.
תחום אחד שנסקר בתדירות, הוא אכן ראוי לסיקור. התחום הפלילי. חשוב לשקף את המתרחש בשטח זה בארץ, בכול הנוגע לדיני נפשות - רצח לסוגיו, הרג, התנכלות לקשישים, לנשים וכיו"ב והן בכול הקשור בדיני ממון - שחיתות לסוגיה. אבל גם כאן במבול של ידיעות מסוג זה, העורך, מטעמים מקצועיים צרופים, חייב להיות קפדן מה להכניס למהדורה ומה לא, מה להדגיש ומה לסקור בקיצור. אחרת, זה משא כבד מנשוא - לקורא, למאזין ולצופה. להיפך, הוא מפתח נוגדנים, נעשה מחסון ואדיש. מישהו יכול להטיח בתפישה זאת ולומר, התקשורת אינה פסיכולוג. אבל היא כן, בכל מובן אחר. שיווק הוא פסיכולוגיה חברתית.
אשר לידיעות פוליטיות, תת-פוליטיות ופסודו-פוליטיות, אשר חייהן כחיי עש לילה, העורך חייב לערוך עם סכין. ישנם נתונים וסטטיסטיקות, אבל אסתפק בהעברת הבדיקה לכל אחת ואחד. אנא רשמו מה החלק במהדורה של חדשות שהיו, "חדשות" שיהיו, סברות כרס, פרשנויות ועוד כפתורים ופרחים, ואני בטוח שתמצאו שהחלק החדשותי באמת, כולל מה שקרוי human interest stories (סיפורים אנושיים) מגיעים לכלל שליש או 40% מן המהדורה. היתר הם עורבים פורחים.
מה רע בכתבות חיוביות
זכור לי בשעתו כאשר פגשתי בראש הממשלה, מנחם בגין, לאחר שכבר פסקתי להיות מנהל החדשות בטלוויזיה, הוא שאל אותי "מר גיל, (הוא נהג בי בקולגיאליות, שכן אחרת היה קורא לי "אדון גיל") אמור לי בכנות, אין כבר דברים יפים בארץ הזאת, שאתם צריכים לדווח רק על שחור משחור? אני לא אומר שצריך להסתיר, אבל זאת לא חזות הכול". ברטרוספקטיבה, אינני חושב שבגין צדק. הוא אמר מה שהוא חשב כנכון, והיה קשה להתווכח איתו. כי במדיה, הן העורכים והכתבים והן הצופים, עיניהם ואוזניהם ממיינות את החומר, כל אחד על-פי זווית הראייה שלו. העורך קובע מה שנראה לו חשוב, והצופה מסנן גם הוא, ושם לב בעיקר למעשים ולמחדלים שיש לו כלפיהם נטיית לב-predisposition.
בשעתי, לאחר תלונות של צופים לגבי קיפוח גוף ציבורי, בדקנו בדקדקנות בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית, ומצאנו שהתלונה לא צודקת. הצופים אוהדי אותו גוף (פוליטי) ראו זאת אחרת.
אולם היום, אני מודד את מילותיו של מנחם בגין באמת מידה שונה לחלוטין. המציאות היא כזאת שתופעות רעות - יש בשפע, הן לא בחזקת חדש, כמו שהגדיר זאת ג'והן רוגארט, על כלב שנושך אדם. לעומת זאת תופעות חיוביות, הן גם דבר חדש וגם סיפור אנושי. מדווחים עליהן, אך במשורה. זאת לא מפני שהן כאלו, אלא משום שלא מחפשים אותן. חדשות, כפי שכולנו יודעים הם לא תמיד בחזקת שריפה שפורצת, תותח שיורה, נהג שדורס - לאמור חדשות שבאות אליך. חדשות הן גם אלה שאתה הולך אליהן, לפעמים אלה מונחות אלפיים שנה, כמו גילויים ארכיאולוגיים, עד שאתם מגיעים אליהן.
כאשר מדווחים על שדרות, אשקלון ועוד ערים שמלבד היותן נתונות לאש קטיושות, לא זוכות לתשומת לב הראויה; יש דוגמאות הפוכות. לדוגמה אילת וראש העיר שלה, מאיר יצחק הלוי, מתפארים שרמת האלימות בעיר ירדה באופן דרסטי. וודאי תמיד יהיו כאלה שימצאו, ומצאו, את החורים בגבינה השוויצרית. הטיעון נשמע בערך ככה: בעצם, לא בדיוק, אם מביאים בחשבון גורם זה, ולא מכלילים ולא משקללים, בפריזמה כזאת ובתקריב אחר, התמונה לא כל כך ורודה וכיו"ב, טיעונים שחלקם נכונים. אבל בגבינה שוויצרית יש גם מסה מאוד טעימה, ולא רק חורים. מוהיכן אני שואב מידע זה? ממוסף הארץ (22.2.2008). אינכם מאמינים, צאו ובדקו. אבל לצורך זה צריך להתאמץ. צריך מה שנקרא "עבודת רגליים" של כתבים בדיוק כמו "עבודת ראש" של העורכים. חסרונם של שניהם מורגש מאוד במערכת החדשות האלקטרונית.
שמעתי סיפור שהוא מהימן לדעתי, כי כאשר נפטר השופט חיים כהן, אחד מן השופטים הבולטים בבית המשפט העליון ובתחום המשפטי בכלל, הודיעו לכתב בעיתון רב תפוצה, כי הדיווח לא יארך יותר מ-200 מילים. בעיתון אחר, שרואה עצמו רציני יותר, עיתונאי אשר ביקש לדווח על מותו של הפרופסור האב מרסל דיבואה, אחד ההוגים הנוצריים החשובים שחי כאן איתנו והרצה באוניברסיטה העברית - מי שענתה לטלפון ביקשה להבין במי מדובר. העיתונאי סיפר לה ואז היא אמרה: "אחלה. תעביר חמישים מילה"..
אגב עיתון רציני, ביום א' השבוע שלחתי מייל לראש מערכת החדשות של הארץ, רונן זרצקי, והפניתי את תשומת לבו לכך שאפילו במהדורה האינטרנטית, לא היה זכר לידיעה קטנה על מותו של פרופסור שמואל אלמוג, מי שהיה המנכ"ל הראשון של רשות השידור והיסטוריון מכובד. אם ישנה איזו אבן פינה לרשות שידור עצמאית, הוא הניח אותה. לצערי, היא לא עצמאית עד עצם היום הזה. העובדה שלא קיבלתי מענה מגורד השחקים ששמו הארץ- לא מפתיעה אותי. העובדה שהידיעה לא פורסמה בעיתון המודפס, ואף מילה על ההלוויה - כן הפתיעה אותי. אני משוכנע שאילו מת Dick Hog מייסד הלהקה "חרגול הארגמן" (אל תחפשו - היא יצירה שלי) "גלריה" הייתה מקדישה לכך רבע עמוד לכול הפחות. זה יהיה כנראה בחלקת גדולי האומה של אורי דרומי ("אחרי מות").
הארץ ו"דה מרקר"
לטוב ולרע, אם אני מחפש קריטריון לעיתונאות במיטבה אני בוחן אותו מול הארץ. אך קרו דברים. עיתון זה שהיה הטוב במיטבו, הוא כיום, לטעמי, בגלישה על גלגלת נעורים. אני, כמובן, לא מתייחס אליו בשקלול של גורמים ונסיבות עכשוויים, כמו תחרות, פרסומת, אמצעי מדיה אחרים. בדיוק כשם שאני לא בודק מאכל לפי מצב השוק הקולינארי אלא לפי הטעם בחיך. זה לא אותו הטעם והניחוח. עדיין יש חלקות טובות בעיתון הזה. התחומים החברתיים המתוחקרים של כתבים כמו רן רזניק, רותי סיני, ורד לי, צפריר רינת. אי אפשר לפסוח על הקדשת כמעט עמוד שלם לציון מלאת 80 לקולנוע סמדר בירושלים, אבן חן במחרוזת היפה של "המושבה" שלבה רחוב עמק רפאים. או המאמרים והכתבות של המוסף השבועי, מוסף שהוא במתכונת של "העולם הזה" בגרסה חדישה. בקצה אחד, לקראת הסוף, במדור צרכנות למתקדמים מוצגים שני פינים מחרסינה של וורמיר (תחת הכותרת "וורמיר במיטה") ובין רשימות בפתיחה של אריאל הירשפלד על שירת ימי הביניים או גשר המיתרים החדש בירושלים. הארץ הוא עדיין עיתון לוחם על עקרונות. אבל חלקים שונים סובלים או מעייפות או מניסיון להתחרות בסנסציה. זה אמור הן בכל הקשור בתוכן והן בכל הנוגע בצורה, כמו שינוי פורמטים. לא משנה לי ממה זה נובע. כקורא כרוני של העיתון שהתרגל לפורמט מסוים, כופים עלי ניסויים שונים, שאינם לרוחי.
ההרגשה שלי היא שהעיתון לא יודע את נפשו, וגם לא את נפשי שלי. הוא מתחיל לחפש את עצמו. ובחיפושיו אחר עצמו הוא משתף את הקוראים. במדע עורכים ניסויים שונים על עכברים ולא על אנשים. הוא הולך על המכנה המשותף, והליכה אל מכנה זה היא הליכה בכוון אחד - למטה. ישנם איים של עיתונאות טובה, אך אלה מתמעטים והולכים.
המדור של מכתבים למערכת - היה ונשאר בעיניי תעלומה. ראשית, בשעה שלכל חלק מן העיתון יש עורך מוצהר, לפינה זאת ישנה איזו ישות עלומה שבעיני רוחי אני רואה אותה יושבת לה באיזו גומחה כדי שלא יעירו ולא יעוררו אותה, וכמו אלכימאי, בוררת מה יסונן כדי שמה שנותר יהיה צרוף. המכתבים, לפי הרושם שלי, עוברים את המספריים כדי שיהיו מרובעים. דומני שכול שביב של הומור נשלף מהם. שמא מישהו חלילה יפרש זאת כהשמצה. מה שבטוח בטוח. עוד זה חסר לעורך הזה (או עורכים, או מחשב אולי) שיאשימו אותו בלעג. הומור משובח מאוד, מקומו אך ורק במתחם של דורון רוזנבלום במוסף השבועי. הגטו של ההומור. זהו.
יש מקום ללחץ פסיכי מתון
בשעתו, בעקבות הדיווח של עמירה הס על חייל שרשם מספר על זרועו של פלשתיני, כתבתי מכתב קצר למערכת, איך אני רואה התנהגות זאת מנקודת מבטו של שריד שואה. המכתב לא פורסם. אז הבנתי את הקריטריון של ה"צנזור" במדור של מכתבים למערכת בהארץ. יום קודם התפרסמו שני מכתבים באותו נושא אבל במסגרת התייחסות אחרת. העורך האלמוני החליט שדי לו בשתי תגובות, וכל פניותיי והבהרותיי לא עזרו. זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות שפניתי אל העורך דאז (חנוך מרמרי, תקופת הזוהר של העיתון) והתלוננתי. יום לאחר מכן המכתב התפרסם.
זאת באשר לעיתון האב. לעומתו, המוסף הבן, היומי או השבועי, של "דה מרקר" בעריכה שלו, בצורה שלו ובתכנים שלו, הצליח יותר בסימביוזה שבין כמות ואיכות. אבל ראשית, חוב קטן שהבטחתי לקוראים במאמר על ה"בלוגוספרה", ועל ההזמנה לאניית הדגל של תשלובת הארץ - ה"דה מרקר" על-ידי נסיך הכתר גיא רולניק. בניגוד למצופה, האיש שחולש בפועל על כל הממלכה (בתוארו הוא המשנה למו"ל עמוס שוקן), יושב בחדר קטן מאוד בבנין דהוי. לא שמתי לב למשהו בולט בלשכה הצנועה הזאת. היא לא מצוחצחת וממורקת, לא עמוסה ספרים על מדפים, גם לא בלגן של גאון. השולחן רגיל ופונקציונאלי ועליו שני צגי מחשב. על אחד מהם היה המאמר שלי על המגזין שהוא עורכו הראשי. ("להיות שם - דה מרקר- האוורסט של ההון, הדחף להגיע לאלדוראדו של ימינו"- "זרקור" 13.1.2008 ) על הצג השני היו גרפים ביצועיים. או שמא שניהם היו על אותו צג. הוא נכנס, באיחור קל, לבוש איזו חולצת כותנה ומכנסי ג'ינס, לא מרושלים ולא דנדי, גבר צעיר כזה, אמיתי, לא מחופש, מתנצל על האיחור. משדר פשטות. לא בדיוק. האיש מבריק מאוד. ככה כתבתי מהתרשמות רחוקה וככה השתכנעתי מטביעת עין קרובה.
מדוע הוא ביקש להיפגש איתי? חשוב היה לו להעמיד אותי על טעויות מהותיות במאמר של אדם שהוא לא אינטרסנטי. אינטרסנטים יש לו די והותר, גם כאלה שעלולים לפגוע בבטן הרכה של כל עיתון - הפרסומת. ובכן ראשית כל, הארץ לא שטח כבוש על-ידי "דה מרקר". מה שנכון הוא שהמגזין, על-פי נתונים על הצג, מנע את נפילתו של הארץ. הוא לא ביטאון של ההון הגדול. הוא מקדיש מקום מכובד לנושאים חברתיים, ולא פחות תוך ביקורת קשה על המסגרות הכלכלית והפיננסיות של הממשלה ושל המגזר הפרטי. אשר לפרשנים, הזכרתי במאמר את נחמיה שטרסלר כנציג של האימפריה דה מרקר בהארץ. הבעתי תמימות דעים לגבי אחת התזות שלו כי ברור מאליו שהשלום יביא לפריחת הכלכלה. הא-ראיה, אומר רולניק - אני לא חושב ככה. אחד לאחד הפרטים שהוא ראה אותם שגויים היו מסומנים. גם חנוך מרמרי לא "הודח" כעורך הארץ (אני כתבתי שפרש) והיו יחסים אישיים מצוינים עם המו"ל.
אני חייב לומר שהפרטים עצמם, לא הם שהרשימו אותי כפי שהרשים אותי יחסו של רולניק למאמר של אדם שלא מבין הרבה בכלכלה. ואני, הרי לא התיימרתי להבין בהון ובמשק. כתבתי על הרושם, והרושם הזה נשאר. המגזין מעניין ואף מרתק, הוא משכיל ומיידע, גם בתחכום וגם בפשטות. אי אפשר שלא להעריך עובדה פשוטה שאנשים כמוני שרחוקים מאוד מן התחום הכלכלי-משקי-פיננסי, קוראים את רוב החומר שבו. אבל הדימוי שלו בעיניי הוא כמי שמשקף את ההון הישן ואת ה- nouveau -riche .יש הרבה כוכבים בשמי העושר, ויש אבק כוכבים, זהב טהור כאן למטה. רק צריך לדעת איך לאסוף. מלבד זאת דה מרקר הוא מכלול מיזמי של כנסים לסוגיהם, שיווק, פרסום וכיו"ב. זאת אני לא כותב בגנותו, אלא כעובדה. כאן מדובר על השלכה, על ההטלה שלו, אם תרצו מילה לא שייכת - על החינוך - שניתן להתעשר בקלות. כן, אכן, עיתון מסוגל לחנך, אם לחינוך יש משמעות רחבה, וככה אני חושב.
עם כל זאת, דה מרקר לא מתיימר להיות עיתון כללי. החדשות שלו הן חדשות כלכליות. הוא לא ה"וול סטריט ג'ורנאל" שמסקר את כל החדשות, ולא רק של הבורסה האמריקנית. ואני עדיין מעוניין בחדשות - לא רק אלו שמגיעות מן הסלולרי של דוברים ויחצנים אל הכתבים, בהליכה או בישיבה, אלא של חדשות ממש, טריות או לא, העיקר שתהיינה ראויות, ואם הן חיוביות ויש בהן חידוש - אדרבא. אני, ואני משער שכמוני קוראים רבים, מעוניינים בתחקירים ראויים שנושכים במקום שצריך, לא נשיכת כלב, אלא נשיכת עיתונאי את הממסד על כל שלוחותיו, הציבוריות והפרטיות.
ולסיום - כמה מילים על "קול ישראל". לרדיו הציבורי הישראלי שחוגג עוד מעט 60 שנה, כגיל המדינה, עדיין יש מה להציע. הוא מכלול גדול שיש בו הכל, גם מעדניות משובחות. ליחו לא נס. גילו לא מבייש את נעוריו. להיפך, בתחומים שונים הוא משתבח עם הזמן. אומנם גם בו יש נקיקים שדרכם חודרים עכברים חולי פרסומת, וגם בו יש מחזור. אולם בשקלול כולל - לעת הזאת, ובמסגרת רשימה זאת מגיע לו תודה וברכה. ואשר לעיתונות ועיתונאות בכלל, אם אלה יוסיפו לדשדש במי אפסיים, כפי שזה כיום, התוצאה תהיה שאנשים יברחו מן החדשות, ואין דבר מסוכן יותר לא רק לתקשורת אלא לחברה דמוקרטית פתוחה.

המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור" www.notes.co.il/zvi
תאריך:  14/04/2008   |   עודכן:  14/04/2008
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
והרי החדשות
תגובות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב תגובה 
1
מה החלק שלך בנושא ?
מרק טווין  |  15/04/08 09:29
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
איתן גנור
מערכת המשפט, התקשורת והציבור עסוקים הדיון אם במעשיו לכאורה של הנשיא לשעבר קצב יש או אין קלון    המושג קלון בחקיקה והשימוש בו אינו אלא עיוות המאפשר לאנשי ציבור שהורשעו בפלילים להיות משוחררים מחלק של משמעויות העונש    זהו הליך מפלה שצריך להימחק מספר החוקים
הרב יעקב הלוי
במדינה יהודית, מתן זכויות שוות לכל אדם ללא הבדל דת, ומתן זכויות יסוד של חופש הדת ליהודים כמו לבני דתות אחרות, היו צריכים להיות אבני המסד של התנהלות המדינת והעומדים בראשה בכל הקשור להר הבית    מתברר כי אין הדבר כך, ובהר הבית מתקיימת אפליה גזענית כעורה וחשוכה, שכמוה לא נודעה בכל מדינה אחרת בעולם
איתי הל-אור
טיפול בהתנגדות דומה לטיפול באמצעות מסאג': בתחילה מוצאים את הנקודה הכואבת, מרככים אותה ואז לוחצים עליה, כדי שתיעלם
דר' צ'לו רוזנברג
אלו המסרבים לביצוע עסקות שחרור אסירים תמורת החיילים החטופים, אינם מבינים כי עבור חיזבאללה לא האסירים אלא עצם החטיפה היא ההצלחה    אל תתפלאו למה בני נוער לא מוכנים להתגייס אם הם יודעים שבזמן מצוקה - המדינה תפנה להם עורף
משה ניסנבוים
גם בהינתקות וגם בשתי מלחמות לבנון, ממשלות ישראל ביצעו רק חצי עבודה    עלינו להתנתק ממזרח ירושלים ומעזה, אבל לא חצי אלא לגמרי - בלי לספק להם גז, מים וחשמל    כשהם ייאלצו לדאוג לעצמם, יבינו כמה המלחמה בחמאס מוצדקת
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il