בין הדרג המדיני לצבאי

הזדמנות (מצערת) סיפקה לנו מלחמת לבנון השנייה - לבחון את היחסים חשובי ההשפעה והמורכבים שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי. כאן המקום לצאת נגד דברי ההבל "מזל שהייתה מלחמה שאפשרה לנו לזהות את הדרוש תיקון מבעוד מועד". מכונית תקולה בודקים במוסך טוב ולא ע"י חציית צומת סואן באור אדום... סמכות ומרות - בבסיס היחסים חשובי ההשפעה והמורכבים בין הדרג המדיני לצבאי עומדת שאלת הסמכות והמרות. לצה"ל כוח רב מאד (יש אומרים מדי) מהיותו פועל בחזית העשייה הביטחונית ובהיותו במרכז ההוויה של החברה הישראלית – צבא העם שחייליו הם הילדים שלנו. עם זאת, משימותיו של צה"ל שנויות במחלוקת עמוקה בקרב "העם של צבא-העם" ופעמים רבות מתעוררת מחלוקת עזה באשר לסמכותו של צה"ל לשלוח את חייליו-חיילינו למשימות בהן הם עלולים, כפי שנשבעו בהצטרפם לצה"ל "אף להקריב את חיי". מקור סמכותו של צבא עם במדינת חוק דמוקרטית כישראל, כפול - היותו פועל על-פי הנחיה (דירקטיבה) של ממשלה נבחרת ובמסגרת החוק והדין. זה מקור הסמכות ואין בלתו. הניסיון מוכיח שכאשר הנחיות הממשלה ברורות ונחושות (קרי, שראש הממשלה יודע מה הוא רוצה) הצבא מציית. מדוגמת היציאה מלבנון ועד ההינתקות וכך גם בעניין תקציב הביטחון. כאשר ההנחיות אינן ברורות, מתעוררות בעיות. כלל זה נכון גם לגבי החוק – כאשר הדרג המדיני מזלזל באכיפת החוק נוצרת אי בהירות המאפשרת התנהגות בלתי רצויה של הצבא. ממאחזים בלתי חוקיים/מורשים ועד חקירת מקרים חריגים. מלחמת לבנון השנייה הייתה, לדעתי, מלחמה צודקת בה לא השכילה ישראל לעשות את מה שנדרש ממדינה במלחמה – לנצח. לכישלון זה שותפים הדרג המדיני והדרג הצבאי. להכרה בכישלון זה ולתיקונו, גם על-ידי ניתוח היחסים בין דרגים אלה – חשיבות קריטית לביטחון הלאומי של ישראל היום ובעתיד. לכישלון המלחמה אחראים רבים:

• שרים רבים בממשלת ישראל של אותה תקופה ובפרט מחברי ה"שביעייה" והקבינט, שכשלו בשיקול הדעת ובחובתם כשליחי הציבור והתגלו כחסרי חוט שדרה. כאן המקום להזכיר שצה"ל, ע"פ "חוק יסוד: צבא הגנה לישראל", סר למרות הממשלה ולא למרות שר הביטחון וראש הממשלה בלבד. זאת צריכים לזכור גם היום השרים, עליהם אמרה ועדת וינוגרד בדוח החלקי: "חברי הממשלה כשלו כשהצביעו 'כיוון שהם חברים של ראש הממשלה', כיוון ש'הצבעתם לא הייתה משנה את התוצאה' וכיוון 'שלא רצו להצביע נגד ראש הממשלה'. שרים אשר אלו שיקוליהם לא ראויים לשמש כשרים".

• הפיקוד הבכיר של צה"ל שכשל במבחנו העליון של צבא במלחמה – מבחן הניצחון. למרות תנאי התחלה טובים ועדיפות מוחלטת ביחסי כוחות - לא השכיל צה"ל לנצח במערכה זו בגלל הכנות לקויות, הפעלה לא תכליתית של כוחות היבשה, תפקוד לקוי כמפקדים והצטרפות ל"שתיקת הכבשים".

• בעלי תפקידים בכירים בעבר הלא רחוק, האחראים לאי הכנת המערכות שברשותם למצב מלחמה ובאפשרם לתהליכים הרסניים להתפתח.

אבל בראש כולם עמדה שלישייה הנושאת באחריות המנהיגותית המרכזית במלחמת לבנון השנייה – הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. משולש זה גם גילם בתוכו את מכלול יחסי הדרג המדיני והצבאי והיה אחראי לארבעת הכשלים העיקריים במלחמה.

כישלון בקבלת החלטות ברמה הלאומית

• יציאה רשלנית למלחמה – יציאה למלחמה או לכל מהלך צבאי מותנית ראשית כל בבחינת שלושה מרכיבים: סיבה טובה ליציאה למלחמה, יעדי המלחמה ומשימות (בעיקר הצבאיות) בנות השגה שביצוען יביא להשגת היעדים. למלחמת לבנון השנייה הייתה סיבה טובה (אם כי יש החולקים על כך) ותמיכה גורפת בדעת הקהל הישראלי ובקהילה הבינלאומית. יעדי המלחמה כלל לא הוגדרו בתחילתה ובהמשך שורטטו באופן רשלני שאינו תואם את התפתחות המערכה. בחינת המשימות הצבאיות והאחרות כלל לא נערכה וממילא לא נעשה השלב הסופי והחיוני בקבלת החלטות במצב שכזה והוא מענה לשתי שאלות: "מה יעשו האויב וגורמים אחרים כתוצאה מפעילות כוחותינו" ו"מה ביכולתנו לעשות אז כדי להשיג את יעדי המלחמה".

הכשל הבולט מכול הוא אי הגדרת המשימות בנות ההישג. משימות אלה צריכות להיות מוסכמות בין הדרג המדיני לצבאי. כשזה לא קורה והמלחמה לא מצליחה מתפתח, ויכוח בין הדרג הצבאי (שאז מכונה "הגנרלים") לבין הדרג המדיני (שאז מכונה "הפוליטיקאים"). אנשי הצבא תמיד יאמרו: "לא קיבלנו הנחיות ברורות" ו"הוטלו עלינו הגבלות בלתי אפשריות" (ובמקרה הישראלי – "הם פחדו שיהיו אבדות"). הפוליטיקאים יגידו בפשטות: "הם לא סיפקו את הסחורה ועכשיו הם מתבכיינים". במאבק אוניברסלי זה, לעולם ינצחו הפוליטיקאים; הגנרלים לא שורדים אפילו עד תום ועדת החקירה.... כך קרה גם כאן.

• אי הבנת מהות המלחמה והמסקנות המתבקשות מכך – בתחילה אי הבנה שמדובר בכלל במלחמה, בהמשך אי הבנת משמעות ירי הרקטות על העורף הישראלי לתוצאות המלחמה, ולבסוף היעדר מסקנות מתחייבות מכך לכל אורך הדרך.

באופן מעשי עמדו בפני ישראל שלוש אפשרויות לתגובה שקולה לאחר ההתקפה על הסיור הישראלי בתאריך 12 ביולי 2006:

• הנחתת מהלומה צבאית, בעיקרה אווירית, על יעדי חיזבאללה ותשתית לבנונית. מהלומה זו הינה קצרה מטבעה ויש לסיימה תוך מספר ימים למרות שתלווה בירי קטיושות על העורף הישראלי. מטרתה להעניש את התוקפן, לתרום להרתעה ולהפחית את הסיכוי שיתקוף בדרך זו בעתיד.

• יציאה למלחמה מוגבלת שמטרתה לפגוע קשות בחיזבאללה. מלחמה כזו מחייבת מערכה יבשתית לכיבוש השטח ממנו נורות הקטיושות קצרות הטווח ואורכה, לפיכך, שבועות מספר.

• הסתפקות בתגובה מדינית ודחיית אפשרות לפעולה צבאית להמשך.

כל דרך פעולה מחייבת שילוב מערכתי ביטחוני-מדיני, היערכות להמשך תוקפנות של החיזבאללה ובפרט ירי קטיושות על העורף, עירנות לאפשרות של הדרדרות איזורית ובפרט מהלך סורי אפשרי, השפעה על המתרחש במגרש הפלשתיני וכד'. ניתן היה לדחות את קבלת ההחלטה לזמן קצר או להחליט על הנחתת מהלומה צבאית ולקבל את ההחלטה על האפשרות ליציאה למלחמה תוך יומיים-שלושה. דבר מכל אלה לא נעשה. יצאנו בחפזה בלתי הכרחית למערכה כשההנהגה כלל לא מבינה שמדובר במלחמה לכל דבר ועניין, מלחמה שהלכה והתארכה ללא הגדרה ברורה של יעדיה ושל משימות צבאיות בנות השגה, הבאות להבטיח את השגת יעדים אלו. בכל אלה נושאים הדרג המדיני והצבאי באחריות משותפת ולראש הממשלה אחריות אישית עליונה לכך. מועצה חזקה (בעלת סמכויות) לביטחון לאומי יכולה לעזור מאוד בתחום זה ואי יישום לקח זה הינו גם הוא באחריות ראש הממשלה.

הכנת צה"ל ובהפעלתו

• אי גיוס מערך המילואים בזמן – גיוס הכרחי לצורך הצלחת המלחמה ולהגנה על רמת הגולן נגד פעולה סורית אפשרית.

• הפעלה כושלת ולא תכליתית של צבא היבשה - אי הבנת משמעות הירי הרקטי לגורל המלחמה כולה והפעלה לא תכליתית של צבא היבשה נגד מערך זה. ההחלטה על מהלך קרקעי נרחב התקבלה בשלהי המלחמה שהתארכה ללא תכלית והמהלך הופעל כשהיה ברור שלא ישיג את מטרותיו.

גם כאן אחריות לדרג המדיני והצבאי גם יחד. הכנת הצבא תלויה יותר באנשי הצבא אבל ברצוני להדגיש שעם אותו צה"ל על כל הטעון תיקון בו, צריך ואפשר היה לנצח. במלחמה מנצחים עם מה שיש, ודאי מול כמה אלפי לוחמי גרילה, טובים ככל שיהיו.

הפקרת העורף הישראלי

• התעלמות ממצב החירום בעורף - ממשלת ישראל התעלמה ממצב המלחמה ששרר בעורף כבר מתחילת המערכה. למרות שהיה ברור לכול שהעורף יותקף, ולאחר שכבר בימים הראשונים של המלחמה התברר היקפה הרחב של הפגיעה בעורף ומצבה החמור של האוכלוסיה, לא התקבלה ההחלטה המתחייבת – הכרזה בזמן ובאופן מלא על מצב חירום בעורף.

• גם בתחום האופרטיבי לא נעשה המתחייב – פיקוד העורף לא גוייס באופן מלא ולא הושיט את העזרה שביכולתו לתת. מערך מל"ח (משק לשעת חירום) ופס"ח (פינוי, סעד וחללים) לא גוייסו ותוכניות מגירה לטיפול ושליטה בעורף לא הופעלו.

• אי מינוי שר עם אחראיות מיניסטריאלית כוללת למצב בעורף. ניתן וצריך היה להטיל אחריות זו על שר הפנים או השר לביטחון פנים או שר הביטחון. כל אחת מאפשרויות אלה עדיפה על המצב ששרר בו לא היה שר אחראי למצב בעורף לאורך כל המלחמה כולה. החלטות ופעולות אלה הינן באחריותו של ראש הממשלה, ובהעדרן - עליו האחריות לעורף שהופקר. הדרג הצבאי תרם להפקרה בכך שעשה את המינימום המתחייב במקום ליזום.

נורמות וערכים

• מינויים בלתי ראויים - ראש הממשלה התעקש למנות למשרת שר האוצר את חברו הטוב (ואין הדעת מקבלת שלא ידע איזו "קופת שרצים תלויה לו מאחוריו") העומד היום לדין. לשם כך תמרן ומינה לשר הביטחון אדם חסר ידע (לא תמים) וניסיון בתחום, שנכשל במבחן האמתי, מבחן המלחמה, מכל וכל. זו השחתת מידות. הדרג הביטחוני תרם את חלקו, עוד בשנים שקדמו למלחמה, להשחתת מידות על-ידי קפיצות זריזות מהתפקיד הביטחוני לתפקיד פוליטי (מרמטכ"ל לשר ביטחון תוך 4 חודשים) ועל-ידי שיתוף פעולה עם תהליך של מינוי קצינים על-פי קשריהם ובפרט דרך תפקיד בלשכת רוה"מ שם לומדים איך ללכת בתלם ולהתקדם ומה שכרה של נאמנות פוליטית.

• הפקרת החיילים החטופים בשני אירועים בולטים:

• בהסכמה נמהרת להחלטת מועצת הביטחון מס' 1701, בידיעה שסוגיית החזרתם של החיילים החטופים לא מופיעה בגוף ההחלטה. הדרישה להכניס סעיף המתנה את כניסת ההחלטה לתוקף בתחילת פתרון להחזרת החיילים, למשל בהעברתם לשלטונות לבנון, או לפחות בביקור נציגי הצלב האדום - לא נענתה.

• בהסרת המצור הימי והאווירי - במכתב שנשלח לראש הממשלה נכתב: "יש לעמוד על מספר דרישות ... הכרזת ממשלת ישראל שהסרת המצור מעל לבנון מותנית גם בפתרון לשחרור החיילים החטופים. דרישות אלה מבוססות על ההסכם עצמו והעמידה עליהן היא חובתה של המדינה לחייליה". דבר לא נעשה, בנימוק של "אנחנו לא מעלים דרישות שלא נעמוד בהן".

בישראל קיים הסכם בלתי כתוב בין החיילים הלוחמים ומשפחותיהם לבין המדינה – אנחנו הלוחמים נעשה את כל מה שצריך ואף להקריב את חיינו, כדי להגן על הבית, ואם הסיכון שנטלנו על עצמנו יתממש, אתם תעשו כל מה שאפשרי וראוי כדי להחזיר אותנו הביתה. החיילים החטופים עמדו בהסכם זה עד תום. ממשלת ישראל והעומד בראשה – לא. וצה"ל? לא התעקש מספיק ולא מילא את חובתו לחייליו החטופים.

• שליחת חיילינו לקרב חסר תכלית – כל כך הרבה סְפִּינים הושקעו כדי לטשטש את סיפור הקרב האחרון. הרי לפניכם עיקר הדברים - ב-9 באוגוסט התכנס הקבינט לדיון במבצע קרקעי נרחב שמטרותיו: סיוע בהשגת הכרעה ברורה במלחמה, הפחתת ירי הרקטות ושיפור עמדת ישראל במו"מ לסיום המלחמה.

ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל - שהתנגדו לאורך כל המלחמה למהלך קרקעי גדול - שינו דעתם והעבירו בקבינט אישור למבצע הקרקעי הגדול ("שינוי כיוון 11") ביום בו התגבשה סופית החלטת מועצת הביטחון על סיום הלחימה. המבצע יצא לדרך למרות הודעתו, באותו ערב שבת, של היועץ לביטחון לאומי האמריקני (ארה"ב שימשה כנציגת ישראל במו"מ על נוסח ההסכם) ללשכת רוה"מ על סיכום טיוטא סופית. גם כשהתקבלה מספר שעות מאוחר יותר החלטת האו"ם מס' 1701, לא נעצר המבצע. עד כאן העובדות. השאלה לכן, איננה האם היו כאן שיקולים פוליטיים. דיין וגולדה לא הואשמו במלחמת יום הכיפורים בספין פוליטי. הם הואשמו ושילמו את המחיר על שגיאותיהם. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל לא נתנו הסבר לשאלות הקובעות - למה לא ביצעו את המהלך הקרקעי ארבעה שבועות מוקדם יותר ולמה לא עשו את הנדרש מהם בליל שבת ולא מנעו קרב לא נחוץ, שמטרותיו כבר לא תקפות, קרב בו נהרגו 33 לוחמים. זו אינה שאלה של יחסי דרג מדיני וצבאי, זו אף אינה שאלה מקצועית, זו שאלה של נורמות וערכים.

אחרית ואחריות

ישנם אופנים והיבטים שונים לניתוח הכשלים ודרכים שונות לתיקונם, אבל לא ניתן להגיע לחקר האמת, להסקת מסקנות ולהפקת לקחים וליישומם ללא מחויבות לאחריות אישית. מאז תום המלחמה התפטרו מצה"ל שני מפקדי אוגדות, שלושה אלופים והרמטכ"ל. שר הביטחון הובס בבחירות במפלגתו ועזב את משרדו. רק ראש המערכת שכשלה, ראש הממשלה מר אהוד אולמרט, נשאר על כנו. קבלת ערך האחריות האישית למעשיך היא הבסיס והתנאי לא רק למנהיגות ראויה אלא גם תנאי הכרחי (לא מספיק) להפיק לקחים ולתקן את הנדרש. אין זה אומר שבשל כל כישלון צריך להתפטר, אבל ראש ממשלה שמתעלם ממסקנות הדוח החלקי של ועדת וינוגרד שאותה מינה, ומצהיר שיהיו אשר יהיו מסקנות הדוח הסופי שלה - הוא לא יתפטר, מאבד את הסמכות המוסרית להנהיג ובפרט את הסמכות לשלוח אנשים למלחמה אפשרית, למשל בעזה. ללא קבלת ערך האחריות אישית אין סיכוי ליישום לקחי המלחמה האחרונה ולקחי היחסים בין הדרג המדיני לצבאי בפרט.