העולם משתנה בקצב מסחרר - אימפריות מתפרקות, אחרות עולות, רודנים מסולקים ונרצחים, והאיסלאם שואף-הח'ליפות מחליף אותם. רק תופעה אחת נותרת במלוא יציבותה: התנהלותה המדינית של מדינת ישראל בזירה העולמית. ואם נְדַמֶּה זירה זו לאוקינוס שבו שטות האומות, הרי שישראל מדשדשת בו לא רק ללא מנוע, אלא גם ללא מפרשים ואפילו ללא משוטים. במקרה הטוב - היא עושה מדי פעם תנועות של שחייה.
רק לנו אין אינטרסים
הן על דעת ישראל והן על דעת מדינות העולם - על ישראל לא חלים כללי התנהלות הבסיסיים שבין מדינות. בעוד שיש הכרה בזכותם של כל הלאומים לרצון לאומי, לרגשות לאומיים ודתיים, להיסטוריה ולמורשת, לאינטרסים מדיניים, כלכליים וחברתיים, לקשירת בריתות עם מדינות אחרות, הרי שזכויות אלו אינן מוכרות כשמדובר במדינת היהודים.
כך, צבאה של מדינת היהודים אינו אמור לנצח, והסכמי אוסלו, מלחמת לבנון השנייה ומבצע "
עופרת יצוקה" הן רק כמה דוגמאות לכך; עליה לוותר על זכותה וחובתה להגן על אזרחיה, כמו במלחמת המפרץ, שבה הסכמנו לא להגיב למתקפת הטילים של
סדאם חוסיין; מישראל מצופה שתתעלם מהתחמשותם של ארגוני טרור על גבולותיה; רק מדינת ישראל אינה רשאית לקבוע בעצמה מהי בירתה, ואפילו "ידידתה הגדולה ביותר" מרשה לעצמה לקבוע כי בירת ישראל היא תל אביב, כנראה כדי לאפשר למועמדים לנשיאות להבטיח, כל אחד בתורו, כי יעבירו את שגרירות ארה"ב לירושלים אם ייבחרו; רק ישראל אמורה להסכין עם ירי על בירתה במשך חודשים, או הפגזה של יישובי הנגב - במשך שנים; ורק כשמדובר בישראל, מעזים להטיל ספק בעצם זכותה להתקיים, מחשבה שלא עלתה אפילו לגבי גרמניה, שפתחה בנוראה שבמלחמות ורצחה מיליונים, או סודן שבמלחמת השמד נגד השחורים שבדרומה חיסלה שניים וחצי מיליון בני אדם.
גם הרגש הלאומי שלנו, הגאווה, האהבה לארץ והשמחה על היותנו שוב יחד אחרי כל כך הרבה שנים של גלות ופיזור וייסורים והשמדה - מוצגים כנלעגים כל ימות השנה, פרט ליום אחד - הוא יום הזיכרון. אפילו את יום העצמאות שלנו מטמאים עם ה"נכבה".
רק על ישראל מחילים בעריצות את הקלישאה, שדמוקרטיה עומדת בסתירה למדינת לאום, ושעלינו לבחור בין זהותנו כמדינה דמוקרטית ובין היותנו מדינה יהודית. זאת, אף-על-פי שבמציאות, הדמוקרטיות צמחו דווקא ממדינות-לאום, ומעטות הן המדינות שאינן מדינות לאום שהן דמוקרטיות. ובכל זאת, רק ישראל נדרשת לבחור באחת משתי הזהויות. אנגליה, ערש הדמוקרטיה - כן יכולה להיות מדינת לאום; גם צרפת - על ערכי המהפכה שלה - יכולה; אפילו מדינות ערב, שאותן מנסים למכור לנו כדמוקרטיות כי נערכות בהן עכשיו בחירות - אינן נדרשות לוותר על זהותן הלאומית. וכדי להקל עלינו את הוויתור על לאומיותנו במקרה של ניגוד בין ערכים דמוקרטיים לבין ערכים יהודיים פרטיקולריים, מייעץ הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון,
אהרן ברק לשופטים, בספרו "פרשנות במשפט", לפעול כפי שהיה פועל "הציבור הנאור", והוא מבאר: "ומה מבדיל את החברה הנאורה משאר הציבור?...החברה הנאורה מייצגת את אותה קהילה שערכיה הם אוניברסליים, והיא חלק ממשפחת האומות הנאורות". (כנראה מדובר באומות נאורות כמו שווייץ שעדיין מסרבת להחזיר את הרכוש שנשדד מיהודים או כאלו המגדירות את צעדיה של ישראל למניעת התחמשותו של חמאס בעזה כפשעים נגד האנושות).
לספק להם את עמדת הפתיחה הנוחה ביותר
כשמדובר בשלילת זכותנו לקיום של אינטרסים לאומיים ולחלות של כללי התנהלות במישור הבין-מדינתי, לא רק שמפעילים עלינו, מבחוץ ומבפנים, מוסר כפול, אלא מוסר מרובע. כי ככל שמדובר באויבינו, השוללים את זכותנו להתקיים כלאום וכמדינה והמקדישים את כל הווייתם לחיסולנו, מחילים עליהם מערכת כללים שתמציתם היא מתן זכויות יתר באותו אוקינוס של המדינות - זכויות המאפשרות להם לבצע את זממם.
כך מכירים בזכותם של הערבים להמציא היסטוריה ולפברק ערכים דתיים ותרבותיים ולאומיים, בניגוד לאמת - דווקא משום שמטרת השקרים היא לשלול את הזכויות הלאומיות של העם היהודי למדינה בארצו. גרוע מכך, חלקים בציבור שלנו מכירים בצדקת מאבקם של הערבים, ובכך שהציונות - לידתה בחטא.
גם רבים מבינינו, שכן מכירים בכך שהערבים הם התוקפנים הלא-צודקים, שתובעים ארץ לא להם, בשם היסטוריה לא להם ובשם אידיאולוגיה אימפריאליסטית קנאית - בכל זאת מכירים ב"זכותם" לנסות שוב ושוב להשמיד אותנו. שכן התנהלותנו המדינית מולם משקפת מעין כהכרה בזכותם לכאורה של אויבינו לעמדת הפתיחה הנוחה ביותר להשגת מטרתם הנלוזה: אנו מעניקים להם את הזכות לשלוט על יו"ש, ועזה, כאילו אלה אינם חלק מארץ ישראל של העם היהודי, וכאילו חבלי מולדת אלה אינם חלק מהצהרת בלפור ומהמנדט שניתן לבריטניה להקים בו מדינה ליהודים; נתנו להם את הזכות לשלוט על סיני, ויש רבים הקוראים לעשות זאת גם בגולן, כאילו אין מדובר בחבלי ארץ שלנו, או שיש לנו קשר היסטורי ייחודי אליהם, וכאילו לא השגנו את השליטה בהם במלחמת מגן. ואנו למעשה מכירים בזכותו של האוייב הערבי לא לשאת באחריות לכל מעשיו, החל מהפסדיו במלחמות שנועדו לחסל אותנו, דרך סירובו לקבל את החלטה 181 של האו"ם המכונה "הצעת החלוקה", ואת החלטה 242, ועד להפרותיו השיטתיות של הסכמי קמפ-דיוויד והסכמי אוסלו.
משמעות השלילה מבחינתו
אין כמובן להתעלם מן היסודות האנטישמיים שביחס המפלה הזה כלפי ישראל וכלפי העם היהודי, השולל מאיתנו את מרכיבי הריבונות ואת תחולת הכללים הבסיסיים בהתנהלות הבין-מדינתית - ופוטר את אויבינו מאחריות המוטלת עליהם על-פי אותם כללים בסיסיים, ככל שהדברים נוגעים להתמודדות שלהם עמנו. אך כאן נתמקד רק במשמעותה של תופעה זו מבחינתנו.
בעוד שהציונות החזירה לעם היהודי את מאפייניה הפיזיים של ריבונות - מדינה על מוסדות השלטון שלה, כלכלה, וצבא - היא לא הצליחה לגאול חלקים גדולים של העם מן הגלות שבנפש ולהשיב לו את יכולתו הפסיכולוגית להתנהל כריבון עם לאומים אחרים, בכלים המקובלים וכשווה בין שווים.
סממן אחד בולט לאותה גלותיות הוא, כמובן, אותה אי-השתתפות של העם היהודי בזירה הבינמדינתית על-פי הכללים המקובלים, ואכן, במשך מאות רבות של שנים, העם היהודי כלל לא נטל חלק בזירה זו. אך כיום, במדינת ישראל, מצדיקים את ההשתתפות המקרטעת שלנו באותה זירה בנימוקים כמעט אידיאולוגיים, שהרי בין כך ובין כך, אומרים לנו, בעניינים המדיניים אין לנו כל השפעה על גורלנו, ואנו נתונים ביד המעצמות, בעיקר ביד אמריקה הכל-יכולה.
סממן בולט נוסף של התנהלות עמנו בגלות היה שלמעשה, עד לעת החדשה, הרעיון שנתן לעם תקווה לשיפור מצבו הלאומי הנורא היה הרעיון המשיחי-הגאולתי. למרבה האבסורד, אימצו לעצמם חוגים שאינם שומרי מצוות רעיון מיסטי מטאפיזי מקביל - אבל שונה לגמרי במהותו. בצד הוויתור על התנהלותנו כמדינה ריבונית, נצמדים חוגים אלה לרעיון שהוא חסר כל בסיס במציאות, שלהשגתו מחנכים את הציבור שלנו לשאוף, ואת מנהיגינו לפעול להשגתו, רעיון שהפך למטרת קיומנו, ולאינטרס המדיני היחיד המקבל לגיטימיות ציבורית ובלעדו - אין. המדובר הוא כמובן ברעיון ה"שלום".
כמו כל אידיאה שהתגשמותה היא עניין לאחרית הימים, מוצג ה"שלום" כפתרון האולטימטיבי לכל בעיותינו. למענו מוותרים על חלקי מולדת, מסכימים לקבל תמורתו הסדרים שאין להם סיכוי להחזיק מעמד לאורך זמן, ומתעלמים מאפשרות שייתכנו שינויים בצד השני, כמו מוות של מנהיגים או החלפת משטרים. הלשון הנקוטה מדברת על "שלום בר-קיימא", לעולמי עולמים כמובן, כי מעצם הגדרתו ככזה הוא מנותק מזמן או ממקום. קושרים לו כתרים של גבורה - "שלום של אמיצים", ומדברים על "חלון הזדמנויות", כאילו מדובר בהזדמנות בלתי חוזרת להגיע לגן-העדן האבוד.
השלום הפך ליעד האחד והיחיד, שערכו - כפי שהדברים מתבהרים היום לכל מי שאינו נמנה עם סרבני מציאות - אינו מגיע אפילו לכדי נזיד עדשים. ובכל זאת, רבים בינינו מוכנים לתת תמורתו נתחים גדולים מן המכורה, שכל רגב שלה רווי בחייהם, עמלם, יצירתם ודמם של דורות דורות של בני עמנו, ושבזכותם אנו כאן.
מצב זה - של העדר נכונות להתנהל בהתאם למה שמתחייב מן הזכויות הריבוניות שלנו, לעומת הכרה בזכויות מפליגות ומופרכות לאויבינו, כשעמוד האור הנצחי המנחה אותנו הוא ה"שלום" - מעוות גם את התייחסותנו לכוחות המניעים עמים ומדינות. נוצרת אצלנו ראייה ילדותית, שלפיה יש זהות בין האינטרס הלגיטימי היחיד שמתירים לנו, כלומר הרצון בשלום, ובין האינטרסים של אויבינו. כך, מניחים אנשי כת השלום ללא עוררין כי גם אצל אויבינו הערך העליון הוא השלום, ושאם רק נוותר מספיק, נכפר על חטאינו ונסביר להם שהשלום מביא עמו גאולה שלמה, הרי שהערבים יהיו מוכנים לעשות למענו הרבה מאוד: אפילו להכיר בנו כעם ולא רק דת; ולא רק כעם, אלא כעם בעל זכויות מדיניות; ולא סתם זכויות מדיניות, אלא זכויות מדיניות על חלק מארץ ישראל.
תפיסה מעוותת זו מביאה לכך שהתעקשות לשמור על ריבונותנו, כלומר שישראל תעמוד על כך שהערבים ימלאו את תנאי ההסכמים עמנו, מוצגת על-ידי שליטי השיח-הציבורי אצלנו כ"מכשול לשלום", כאילו מדובר בחילול השם. כך מדינת ישראל גם כמעט שאינה מגיבה על ההסתה האנטישמית המתמשכת שמנהלות מצרים והרשות הפלשתינית. יתר על כן, התקשורת והאקדמיה אצלנו מסתירות את קיומה של הסתה זו מן הציבור בישראל, מה ששוב מוכיח את יחסה המזלזל של האליטה לעם ולזכותו להכריע בנושאים אסטרטגיים הקובעים את עצם קיומו.
הישראלי המוכה
סממן אחר שאפיין את התנהלותו של עם ישראל בגלות, ובמיוחד במאתיים השנה האחרונות, עם האמנסיפציה וההשתלבותם של היהודים כשווי זכויות בעמים שביניהם התגוררו, הוא אימוץ האתוס האנטישמי. אנו מטילים את האשמה בסבל שמסבים לנו הצוררים, לא עליהם, כי אם דווקא עלינו - היהודים.
את התופעה הזו משווה ד"ר קנת לוין בספרו "סינדרום אוסלו" לתסמונת "הילד המוכה", האופיינית לדבריו לאוכלוסיות הנתונות במצור מתמשך. הילד המוכה מצד אחד מצדיק את התעללות הוריו בהיותו ילד רע, וכך קבלת האשמה נותנת לו תקווה שהמצב הוא פתיר; ומצד שני, הילד המוכה מאמץ את הגישה שאם יתנהג יפה - ההתעללות תיפסק, גישה המעניקה לו אשלייה של שליטה במצב.
בדומה, "הישראלי המוכה" משלה את עצמו שהשלום הוא אופציה מיידית, ושהיא תלוייה בנו - אם רק נעשה אנחנו "תהליך", כלומר ניסוג מיהודה ושומרון ומהגולן, תזרח עלינו שמש השלום. יש כאן גם ההשחרה: בכל אשם הכיבוש, וגם הפנטזיה שהפתרון הוא בשליטתנו: אם רק נשתחרר מעול ה"שטחים" - נזכה בשלום, לעד כמובן. וכמו בגלות, כך גם היום, "הישראלי המוכה" מאמץ את הטענות האנטי-יהודיות והאנטי-ישראליות המוטחות כלפינו, לא מעמדה של פייסן המבקש להשביע את רצונם של מתקיפי היהודים, אלא מעמדה של שוחר מוסר נאצל.
אימוץ האשמות התוקפן בידי חלק מחברי הקבוצה המותקפת מחליש ומסכן אותה. הוא מחליש, משום שהוא גורם למותקפים לראות את עצמם ואת קהילתם כנתעבים וכראויים לגינוי. הוא מסוכן, משום שהוא מכוון את היחיד והקהילה ל"תיקון" עצמי, במקום שיפנו את תשומת ליבם לסכנות האמיתיות מבחוץ ולצורך לנקוט מפניהן אמצעי הגנה.
"האמינו, העֵזו ורְצו"
הגלותיות שבנפש, אותו העדר נכונות לקבל על עצמנו את הריבונות, היה הדבר שהדיר שינה מעיניו של בנימין זאב הרצל - שבזכותו, יותר מאשר בזכות כל אדם אחר, יש לעם היהודי מדינה. כי ברצון הלאומי - שאת חסרונו בעם זיהה הרצל וממנו כה חשש - הוא ראה את הכוח המניע לגאולה מן הגלות.
פרופ' בנציון נתניהו, במאמר על הרצל (המתפרסם בספרו "חמשת אבות הציונות") שכתב ב-1937, כשהיה בן 27 - לפני ההשמדה באירופה, וגם לפני הקמת המדינה -מנתח את מהותו של אותו רצון הרצליאני, ואת מרכיביו.
המרכיב הראשון הוא האמונה של העם בכוחות עצמו. הרצל ידע כי עם השקוע בנחיתות גלותית, המשוכנע ו"ללא הפסק על-ידי ההכרה, שהוא עלוב ומחוסר-ערך, עם כזה לא יגלה בתוכו לעולם אותה דחיפה רצונית כבירה להגשמתה של פעולת-השחרור שלו...". הרצל היה מאמין גדול בכוחותיו האדירים של העם היהודי, וייחס את מצוקתו לשעבוד ולרדיפות. אילו חי הרצל היום בינינו, היה ללא ספק מזהה את הדיכוי באותם גורמים שאינם חדלים לשכנע את העם בחולשתו, בחוסר חשיבותו ובהעדר צדקתו. אם נשתחרר מהשפעתם, נחלץ מתוכנו את תעצומות הנפש הקיימות בנו להגשים את מאוויינו הלאומיים ולספק את הצרכים הלאומיים של העם במדינתו לדורות הבאים.
"כדי שאומה תקבל זכות ריבונות, זכויות של שלטון מדיני", מסביר נתניהו את הלך מחשבתו של אבי הציונות המדינית, "לא די שאחרים יסכימו להעניק לה זכויות אלו. היא עצמה צריכה להיות מוכשרת לקבל אותן, וכדי לקבל - גם לדרוש אותן". ולשם כך דרוש המרכיב השני של הרצון, שאותו כינה הרצל "האומץ הממלכתי", ואותו החשיב יותר מכל. וכך הוא קרא: "העיזו! עמים יותר קטנים מעמנו העיזו לתבוע להם חלק משטחו של כדור הארץ בתור קנין מדיני, ומפני שהעיזו, מפני שהיה להם האומץ הממלכתי לכך - גם קיבלו אותו" ("ציונות" ע' 34). הרצל, כמובן, דיבר על ההעזה לדרוש מדינה יהודית, והוא כידוע הלך לעולמו עוד ב-1904. ודאי היה מתקשה להאמין כי מדינה יהודית קיימת ומשגשגת, בעלת צבא חזק, קשרים בינלאומיים, רוב יהודי גדול ושליטה או יכולת שליטה פיזית על יהודה ושומרון, חסרה האומץ הממלכתי לדרוש ולהחיל ריבונות על לב המכורה.
הריבונות היא עיקר עיקרים, וניצבת במישור גבוה ביותר בתהליך שחרורנו הלאומי. זאת, להבדיל מנושאים אחרים שהם נגזרות של הריבונות, כמו גודלן של האוכלוסיות היהודיות והערביות בזמן ובמקום נתונים, או התנאים לקבלת אזרחות. אלה הם גורמים בעלי פוטנציאל השתנות גבוה, שהצפי לגביהם מטבעו מוגבל, ושמצריכים פתרונות שהם מטבעם הֲדירים.
אך באמונה בערכנו וביכולתנו ובאומץ הממלכתי אין די, קבע הרצל. נדרש גם הרצון לשלטון מדיני. ("מכתבים" ע' 76). ושלטון מדיני, כלומר ריבונות, חזר ואמר הרצל, הוא תנאי מקדים לכל התישבות בארץ ישראל. הדברים היו נכונים בזמנו, ונכונים גם היום, כפי שנוכחנו לדעת רק בשנים האחרונות. שכן התיישבות שאינה מתבססת על זכות מדינית, כלומר ריבונות, גם אם אנו בעצמנו יכולים להחיל אותה ולא עושים כן, ניתן להרוס, ובמהירות אכזרית. וכך גם עשינו, ובמו ידינו - מהרס ימית ועד, בקרוב, גבעת האולפנה.
הרצל אומנם דיבר על "זכות בעלות משפטית על ארץ ישראל". ספק אם העלה כלל על דעתו מין אפשרות משונה, שהשלטון על הארץ הוא שלנו והצבא הוא צבאנו, אך אנו נסרב להפעיל את זכותנו לריבונות. ולא רק זאת, אלא עוד, שנשחרר את עצמנו מן הכורח מחוייב המציאות להגן על עצמנו בכוח צבאנו (כפי שדרש הרצל), ונחמש טרוריסטים מזן אחד כדי שיילחמו למעננו נגד טרוריסטים מזן אחר, מתוך אשליה עלובה וילדותית שכך ייטב לנו. המציאות לא איחרה כמובן להכות, בדמותם של יותר מאלף הרוגים, אלפי פצועים, ואלמנות ויתומים כה רבים.
כיום אנו קרובים פיזית לריבונות על יהודה ושומרון בפרט ועל מדינת ישראל בכלל במידה רבה לאין שיעור ממה שהיינו בימיו של הרצל. אך אז, כמו היום, השכבה המנהיגה, והכוונה היא לא רק למנהיגים הנבחרים, אלא אולי יותר מכך לקובעי השיח הציבורי, כמו גם לאלה המדכאים בשיטתיות את רצונו הלאומי של העם, הם המכשלה העיקרית להגשמה האמיתית של שחרורנו הלאומי.
הרצל ניסח זאת כבר בתחילת פעילותו הציונית, אך דומה שהדברים נכונים ביתר שאת היום: "אנו קרובים לירושלים באותה מידה שאנו רוצים בירושלים. זוהי שאלה של הרצון המפעם בתוכנו. תפקידנו הוא לעורר רצון זה, לקומם אותו, ואם אפשר - גם לדרבן אותו". ואותו רצון שעליו דיבר הרצל הוא כאמור האמונה בכוחות של עמנו ובערכו, האומץ הממלכתי לתבוע ריבונות על מכורתנו והרצון להגשים אותה בכל החלקים שלה שבידינו.
