אחרי 25 שנות עבודה עיתונאית ב"דבר" ובהארץ, מבשרים עורכים ועיתונאים שטופי אהדה, "תולה דניאל בן-סימון את העט" ומצטרף למפלגת העבודה ("חברים לא השתגעתי", ראיון של בן-סימון לשלום ירושלמי, מעריב 14.6.08). יש אף שמצטטים, בלי שמץ גיחוך, את מכתב ההתפטרות א-לה-טלנובלה שלו מעיתון הארץ: "ביד כמעט רועדת אני כותב על רצוני להיפרד מהעיתון. אני מרגיש שהגיע הזמן לתלות את הנעליים ולהגשים יעדים אחרים".
במאמר פרידה בעיתון הארץ (28.6.08) מסביר בן-סימון, יליד מרוקו, כיצד הטביעה בו חוויית הקליטה בישראל "חותם מכונן" וכיצד קירבה אותו עבודתו העיתונאית ל"ישראל השנייה, האחרת והנידחת", ומספר כיצד שכנע בשנת 1996 את עורך הארץ, חנוך מרמרי, לתת לו אפשרות "להציץ לתוך עולמם של אותם מסכנים שהצמיחה הכלכלית פסחה עליהם והותירה אותם פצועים וזועמים".
וכך, מדושן ומלוטף, נותן העיתונאי שהולך עכשיו לעשות קריירה שנייה "על הנישה החברתית", את הווידוי שלו: "הייתי מפוצל בתוכי. חייתי במרכז הארץ אך נקשרתי לאותם מקומות נידחים שהזכירו חיים בעולם שלישי. עולם ראשון ועולם שלישי במרחק של חצי שעה נסיעה זה מזה. ככל שהמדינה התעשרה, התרבו העניים. הייתי עד למה שעוללו כלכלת השוק ואווירת הרווח לאותן עיירות. המדינה נמלטה מהן כאילו רדפוה שדים ואת מקומה תפסו ארגוני צדקה".
כדי להקנות נופך של "שליחות" למהלך הזה, הוא קובל: "האופי הנשכני והחקרני של העיתונות לא הצליח להדביר את קדחת השחיתות שפשתה בזירה הפוליטית. בשנה אחת בלבד, ראש ממשלה, נשיא מדינה, שר אוצר, שר רווחה ושר בלי תיק, מצאו את עצמם על ספסל הנאשמים או שרויים בחקירות. אילו פיעמה באנשים האלה תחושת שליחות ואחריות ציבורית, חדלונם היה מצטייר בצבעים פחות עזים. אבל בתקופה האחרונה, תחת השפעתו ההרסנית של מרכז הליכוד בעידן של אריאל שרון, הסתננו לחיים הפוליטיים אנשים שאסור היה שרגלם תדרוך בזירה הציבורית. חשתי שלא הצלחתי להשפיע על מצבן של השכבות החלשות במעורבותי העיתונאית. זו הסיבה שאני נפרד בעצב מה מהמקצוע שליווה אותי, אך לא בצער".
וכעיתונאי משופשף, היודע שבשביל סיפור טוב צריכים לא רק "שליחות" אלא גם "הקרבה", הוא מצהיר: "אף על-פי כן אני נכנס פנימה. לתוך מלתעותיה של הפוליטיקה הישראלית. בכל המפגשים שבהם השתתפתי שמעתי ביטויים שלקוחים משדות מלחמה: יטרפו אותך, הזהירו אותי. יחסלו אותך, ויהרסו אותך. לא יתנו לך לזוז. יעשו יד אחת נגדך. ימנעו את בחירתך ויביאו אותך למצב שבו אחרי תקופת זמן תרים ידיים ותעזוב... בכל זאת אני נכנס פנימה. כדי לשנות. כדי להשפיע מבפנים. כדי להציב סדר יום אחר. כדי לקרב הציבור הרחב לפוליטיקה. כדי לסלול דרך לאחרים. כדי לאותת שאין דרך אחרת".
למי צלצלו פעמוני הפרטיקולריזם
הלהג האקדמיסטי-זו'רנליסטי החלול הזה מזכיר, לא במקרה, את זה של הפרופסור שלמה בן-עמי, גם הוא יליד מרוקו ש"התנדב" לשנות את פני החברה הישראלית במסגרת מפלגת העבודה "המתחדשת" וזכור בעיקר בכינויו "הפרטיקולרי", על שום עומס מונחי הסרק הלועזיים שבו עטף את מסריו.
איך כותב בן-עמי, השר לביטחון הפנים בממשלת ברק ובימי אירועי אוקטובר 2000, בספר הראיונות עימו "מקום לכולם" (1998)? "הרושם הקשה של אזרחים רבים הוא שהפכנו ל'חברה נעולה', חברה שאינה מסוגלת לפתור את הקונפליקטים שלה, כיוון שהיא נשלטת על-ידי 'פוליטיקה של מבוי סתום'" (עמ' 17). ואיך הוא מסביר את משנתו בספר הזה, שבו מראיין אותו פרופ' אלי בר-נביא, "עמיתו ההיסטוריון" כפי שאוהבים להגדיר זאת בחוגי "מיקרופון ושלטון"? "היכולת לעשות אבסטרקציה של מציאות אישית היא הפריבילגיה של האיש המשכיל. רק כך ניתן להפוך אותה למציאות כלל חברתית ולנתח אותה בכלים כלל-חברתיים" (עמ' 27).
הפראזות הנבובות האלה על "המציאות החברתית הקשה" מסתדרות יופי עם מכבסת המילים של "המציאות הפוליטית המורכבת": "עלי להודות שאני חש תחושה עמוקה של אכזבה מכמה מן התהליכים המתרחשים ברשות הפלשתינית" - מתעדנת-מתפתלת לשונו של בן-עמי כשהוא נאלץ לומר דברים בגנות הפלשתינים. "אינני רואה עדיין את האנרגיות הלאומיות שלהם מתמקדות בפיתוח ובבניית חברה אזרחית. עד כה המדינות התורמות העבירו לידיהם שלושה מיליארד דולר, וחלק גדול מזה הולך למימון האדמיניסטרציה וכוחות הביטחון של ערפאת, במקום להניח בסיס לכלכלה שתממן את מבנה השלטון מתוך מערכת המיסים" (עמ' 107). ואילו על השאלה בדבר מותו של הסכם אוסלו, הוא משיב: "אני סבור שגם אילו חזר היום השמאל לשלטון לא ניתן היה לשוב להסכם אוסלו. האווירה השתנתה, דעת הקהל עברה טרנספורמציה, וחולשות ההסכם נחשפו מתוך שפיכות הדמים והטרור" (עמ' 11).
כך, בחסות ה"אווירה", ה"טרנספורמציה" ו"חולשות ההסכם" צולח איש העט והמקלדת הזה שבע שנות דם ואימה. בן-סימון עושה את הסאלטה הזאת במיומנות מילולית לא פחותה: "סיקרתי את תהליך אוסלו והלכתי עם המנהיגים מארמון לארמון, על שטיחים אדומים. נשביתי בקסם של עשיית השלום. עבר זמן והבנתי שהשלום לא מדבר אל רוב העם בצורה שבו הוא נעשה. הציבור חשב שזה שלום של אליטיסטים, והעלה את הליכוד לשלטון".
גם את הפוזה של "האיש שתולה את העט כשהאומה קוראת" יכול היה בן-סימון ללמוד מבן-עמי: "חשוב לומר שההצטרפות למפלגת העבודה לא הייתה אלא עניין סימבולי... ההכרעה האישית ב-1977 הייתה קשורה בעודף הזיכרון האירופי של חלק מאיתנו, בניתוח המציאות הישראלית בפרספקטיבה אירופית. עלייתו של בגין לשלטון נתפסה אצלי במונחים הלקוחים מן הזיכרון ההיסטורי האירופי. הרדיקאליזם הימני הזה, עם מה שנראה לי כתווי פנים דמגוגיים ופופוליסטיים מסוכנים, ועם הכמיהה המיליטריסטית ורטוריקה של התפשטות... כאן הגיב גם ההיסטוריון שבי, שניתח את המהלך הפוליטי המתרחש עקב עלייתו של בגין לשלטון מתוך ההקשר הרחב יותר. הרגשתי, שאם אכן אלו הדברים שהניתוח שלי מעלה... כי אז אינני רשאי רק לשבת ולכתוב על העבר הרחוק. כל אדם מגיע לצמתים בחיים המהווים הזמנה שאי-אפשר לסרב לה. לכל אדם יש את 'למי צלצלו הפעמונים' שלו" ("מקום לכולם", עמ' 53). אכן, יותר משזה מצלצל המינגווי, זה מצלצל חוליו איגלסיאס.
כמו לבן-עמי, המקושר היטב ל"גופים חוץ-פרלמנטריים" תמימים למראה, העושים כמיטב יכולתם לכרסום סמכויותיהם הדמוקרטיות של פרלמנטים במדינותיהם, גם לבן-סימון יש קשרים כאלה, שאינם בדיוק מזיקים לעיתונאי-חצר המתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה: בין השאר, מכהן בן-סימון בהנהלת "אג'נדה - מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית", הפועל ל"קידום הסיקור של נושאים חברתיים באמצעי התקשורת" ו"לסיוע לארגונים העוסקים בשינוי חברתי לקדם את מטרותיהם באמצעות התקשורת ביתר יעילות". מרכז זה נוסד בשנת 2003 על-ידי המשרד לייעוץ אסטרטגי "בן אור תקשורת" (שבבעלות אוריאלה בן-צבי, "מתאמת התקשורת" במסע הבחירות של ביל קלינטון ואל גור לנשיאות ארה"ב בשנים 1992 ו-1996) וארגון שתיל (שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי בישראל) מיסודה של קרן השפע ה"א-פוליטית" הידועה, הקרן החדשה לישראל. ואיפה עושים את החונכות ל"פעילות א-פוליטית" כזאת? במקרה של בן-סימון זה היה כנראה "תא סטודנטים א-פוליטי - עם זיקה למפלגת העבודה", שבמסגרתו נבחר בשעתו ליו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה.
"אז ייצא מזה עוד ספר טוב"
אין פלא אפוא שחברים טובים כמו "עמיתו העיתונאי" שלום ירושלמי ממעריב מפרגנים לבן-סימון וחוזרים ושואלים אותו על "מוטיב ההקרבה" של מי שבגיל 54 "עוזב משרה בכירה והולך לשקוע בתוך עולם פוליטי יצרי ומתוכך". ואין פלא, שהוא בתורו, עונה להם ב"מוטיב השליחות": "החלטתי להתמודד לכנסת הבאה בפריימריז במפלגת העבודה, כשאלו ייערכו. ברגע שהראיון הזה יתפרסם אני יוצא רשמית לדרך חדשה. אני עובר באמצעותך מהעיתונות לפוליטיקה. אני מרגיש אחריות ותחושה של שליחות. כדי לחסוך ממך את השאלה הבאה, אני אומר לך שאני עושה הכל בהכרה מלאה. השליחות הזו תמיד ארבה לי בצד, והיום אני הולך לקראתה. אני מקריב הכל. מעמד עיתונאי מוכר, הכנסה לא רעה בכלל, חיי משפחה, ולא יודע מה יקרה מחר".
אבל על הדרך "דולפים" לירושלמי כמה שמות שאיך אומרים - קצת "מאתגרים" את עניין ההקרבה והשליחות של בן-סימון:
- "ההחלטה לצאת לדרך", מספר ירושלמי, "נפלה אצלו בינואר השנה. כמה אנשים דחפו אותו לשם כמעט בכוח. אחד מהם היה אבנר אזולאי, שהיה מראשי המוסד באירופה וכעת עומד בראש קרן ריץ'. אזולאי סייע להקמת עמותה לקידום חברתי שמזוהה עם המטרות של בן-סימון. גם בני גאון, לפני מותו, הבטיח לסייע. עו"ד דורון כהן, גיסו לשעבר של אהוד ברק, מעניק לעמותה ייעוץ משפטי". קרן ריץ' - האין זו קרן השפע של מארק ריץ' שאהוד ברק ביקש בזמנו מהנשיא קלינטון לחון אותו ובתמורה זכה בחסדה? ועו"ד דורון כהן - האין זה האיש שניהל את רשת "עמותות ברק" הגנוזות?
ואם בעיתונאי ש"תלה את העט" ויצא להקריב את רווחתו ואת תהילתו למען מקופחי האומה עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את שלי יחימוביץ'. ואכן, לשאלת ירושלמי באשר לעצה כלשהי שקיבל מקודמתו למעשה הנחשוני, משיב בן-סימון: "כן. היא אמרה לי 'תמשיך, אל תוותר'. היא אמרה לי שהעיתונות והפוליטיקה הם שני מקצועות בעלי השפעה, אבל בפוליטיקה אתה משפיע פי אלף. היעד הפוליטי, בקיצור, הוא יעד נכון עבור עיתונאי מעורב".
"ואם זה לא יילך?" - שואל ירושלמי.
"אז ייצא מזה עוד ספר טוב", עונה בן-סימון. "גם זו נחמה קטנה".
וזוהי אולי כל התורה כולה על רגל אחת: כשאתה היסטוריון-חצר או עיתונאי-חצר של מפלגה ותיקה "עם אג'נדה חברתית", תמיד תוכל אחרי הרפתקה פוליטית קצרה ובלתי מחייבת ושובל של כישלונות מטויחים לחזור לצד השני של קו הטלפון או המיקרופון, לכתוב עוד איזה מחקר אקדמי זחוח או לפרסם בנונשלנטיות עוד איזה ספר תיעודי עם פרק מיוחד המוקדש ל"קשרי הון ושלטון".
