אשתי ואני החלטנו לחגוג את יום עלייתנו ארצה בבילוי של סוף שבוע בצפון. בהמלצת חברינו, בחרנו במצפה עמוקה שבגליל, כי לא רצינו להיות בבית מלון, יהיה טוב ככל שיהיה, אלא להתנסות בחווייה בלתי שגרתית. לא התאכזבנו, כי היומיים הללו הפכו לחגיגת תרבות אמיתית. תארו לעצמכם שאתם נמצאים בחצי כדור ענק - כך פחות או יותר נראה החדר שלנו שנבנה כולו בידי בעליו של "כרם דודים", אפרים, שעלה מהונגריה בשנת 1969. הכל שם מעשה ידיו - הנברשת היפהפייה ובה נרות אמיתיים, הפסל המתאר גוף אשה, השולחן, הספסלים, ריהוט הגן, השבשבת על הגג - היפוכו הגמור של בית מלון מצוי.
הטיול הקצר בכפר עמוקה גילה לנו בתים, שלכל אחד מהם פנים משלו, אך כולם משתלבים בנוף באופן מושלם, ביופי צנוע, לא צעקני, ובהרבה מאוד דמיון. מתברר שיש בישראל, במיוחד במקומות פחות מבוססים, אנשים בעלי טעם טוב.
מעמוקה נסענו לטייל בצפת, עיר של מקובלים, כלייזמרים וציירים. לא שמענו כלייזמרים, אולם ראינו אותם בציורים רבים בגלריות. בהתחלה חששנו קצת מהקיטש הזול, אבל מצאנו הרבה מאוד אמנות אמיתית, גם בגלריה של כלל ציירי צפת, בה התעניינו מיוחד בפסליו של ויקטור חלבני, וגם בגלריות פרטיות. מאשה אורלוביץ', למשל, מרבה לצייר מוסיקאים. סגנונה הקליל הוא עדות להשכלה האקדמית המצוינת שקיבלה בסנט-פטרבורג, אבל גם להיכרות עמוקה עם אחת התקופות הפוריות ביותר באמנות: תחילת המאה ה-20 בצרפת וברוסיה. אולם, היכרות זו אינה מונעת ממנה סגנון אישי באמנותה, ולעבודותיה חותם ייחודי ברור וקל מאוד לזהותן.
לא הרחק מגלריית מאשה אורלוביץ' נמצא מוזיאון הבובות של מילה רוזנפלד. ליד דלת הכניסה תלויה על הקיר תמונה גדולה בשמן - דיוקן של בחורה צעירה במדי צה"ל. החיילת, בתה של מילה, שנרצחה בפיגוע קו 5 בתל אביב בשנת 1994, אהבה מאוד בובות, ולאחר מותה החליטה אמה להקדיש את כל זמנה ליצירתן. במוזיאון מוצגות אפוא עשרות בובות חרסינה, שמילה יצרה את כל חלקיהן במו ידיה: פיסלה אותן ותפרה עבורן בגדים מרהיבים. בתערוכה המקסימה בגלריה של רוזנפלד ניתן למצוא בובות של יהודים מקהילות שונות ומתקופות שונות, וכן דמויות היסטוריות כמו הצאר הרוסי איוון האיום והנסיכה דיאנה. עבודותיה האחרונות של מילה רוזנפלד הם גיבורי האופרה "חליל הקסם" של מוצרט.
המנהיג האולטימטיבי בסימבולים
במוצאי שבת חזרנו הביתה, וכהמשך טבעי לחוויות השבת ביקרנו באירוע שהתקיים בגלריה-מוזיאון של שכננו, הצייר והפסל אברהם נוחם, אשר בענתות ליד ירושלים. אברהם, בן למעלה מ-80 שנה, מקדיש בשנים האחרונות את ציוריו לנושא אחד - התנ"ך, ובעיקר לדמותו הענקית של משה רבנו. בתמונותיו גדולות המימדים הוא מתאר בצורה סימבולית את חייו ואת רעיונותיו של המנהיג האולטימטיבי. נוחם משלב בעבודתו סגנונות שונים - מריאליזם קלאסי ועד לקוביזם, ובאחת מתמונותיו מה שנראה מרחוק כענן מתברר כפסיפס של פנים אנושיות. אחד המרכיבים החשובים בסגנונו הוא שימוש באותיות האל"ף-בי"ת העברי, הקדום והעכשווי כאחד, וכן שימוש מרובה בסמלי קבלה. גם בפסליו הוא משלב סגנונות שונים. הדיוקנאות הריאליסטיים למדי של האמן עצמו ושל אשתו ממוקמים ליד הפסלים הרבים, שבהם ניכרת השפעתו של הנרי מור.
אחרי הקשבה להסבריו הקצרים ופוקחי העיניים של נוחם על עבודתו, האזין הקהל לנגינתם של שכניו, המלחין והגיטריסט הקלאסי דניאל עקיבא, ובתו - נגנית החליליות לילך כבירי-עקיבא, שגרים גם הם בענתות. השניים ניגנו מוזיקה של מלחינים ספרדים מתקופת הרנסנס, וכן מיצירותיו של עקיבא עצמו, שמתארות באופן חופשי את הרהוריו על רעיונות הקבלה. ישראלים רבים זוכרים בוודאי את סדרת הטלוויזיה של יגאל לוסין ויצחק נבון "ירושלים שהייתה בספרד". אחת מהיצירות שנוגנו בערב מהנה זה הייתה סויטה מתוך המוזיקה שהלחין דני עקיבא לסדרה זו.
עודנו יושבים ומתענגים על הערב כולו ועל אמנותם של המארחים, עלה בדעתנו מה שכתב ד"ר גדי טאוב במאמר שפורסם לפני כעשור במעריב: בקרב מתיישבי יהודה ושומרון לא יימצאו יוצרים, שכן המתנחלים - כלומר "בעלי הדעות האלה", אינם מסוגלים ליצור. אז כדי ליישב את הסתירה שבין קביעה זו לבין הנאתנו הצרופה באותו ערב, נשארת אולי רק אפשרות אחת: לספח סוף סוף את יהודה ושומרון למדינת ישראל ובכך הן לשחרר את אמני יהודה ושומרון המצוינים מן התואר "מתנחלים", והן להסיר את החשש שמישהו ממעצבי הדעות בארץ יחטא חלילה בפרסום דברי הבל.
