אם
בראשית דברי מתחתי ביקורת על עיתונאים, נראה לי שיש מקום לבקר גם את מִמשל בוש, שבו שירתתי כתת-שר ההגנה, על תרומתו לבלבול שנוצר בציבור ביחס לאסטרטגיה של ארה"ב בעירק. לא יהיה זה נכון להטיל על התקשורת את האשם בכל פגמי השיח הציבורי בנושא הביטחון הלאומי.
ארה"ב יצאה למלחמה בעירק כדי להסיר את מגוון האיומים שהציב שלטונו של סאדאם חוסיין על האינטרסים הלאומיים שלה: איום התוקפנות, התמיכה בטרור ופיתוחו והפעלתו של נשק להשמדה המונית. הנשיא בוש והוועדה שלו לביטחון לאומי הבינו, שאם נפיל את משטרו של סאדאם, יהיה עלינו לסייע לעירקים להקים מִמשל אחר במקומו. נוכל לעודד את הקמתם של מוסדות דמוקרטיים, ואם העירקים אכן יצליחו להקימם, עשוי הדבר להיטיב עמם ואולי אף לעודד רפורמה פוליטית ברחבי המזרח התיכון והעולם המוסלמי.
כפי שלמלחמה נגד יפן וגרמניה לא יצאנו כדי לקדם בהן את הדמוקרטיה - אך נציגי ארה"ב הבינו כי ניצחון עליהן עשוי להוות הזדמנות אפקטיבית לעשות זאת - כך לא יצאנו למלחמה נגד עירק כדי לקדם בה דמוקרטיה, אך הבנו שסילוקו של סאדאם חוסיין יצר הזדמנות לכינונה.
בנאומיו לפני המלחמה היה הנשיא בוש בהיר מאוד באשר למטרותיה. אבל כשישה חודשים לאחר נפילתו של סאדאם - כשהתברר כי לא נמצאו תילי הנשק הכימי והביולוגי שה-CIA צפה שימצאו - שינה הנשיא באורח ניכר את כיוון התבטאויותיו. נראה כי הערכותיהם המוטעות של אנשי ה-CIA בדבר הימצאו של נשק להשמדה המונית היכו בהלם את פקידי המִמשל שהיו ממונים על הדִברוּר האסטרטגי שלו, ומאותו רגע החליטו אלה שעל הנשיא לחדול מדיבורים על האיום שהציב שלטונו של סאדאם חוסיין, ועל האירועים שהולידו את החלטתה של ארה"ב לצאת למלחמה. במקום זאת, הם סברו, מכאן ואילך על הנשיא לדבר רק על העתיד ועל קידום הדמוקרטיה בעירק.
דִברוּרים אינם בעלמא
לשינוי כיוון זה בדבריו של הנשיא היו שלוש תוצאות עיקריות: האחת - ערעור אמינותו של הנשיא, שהצטייר כמי שמשנה את סיבת המלחמה תוך כדי מהלכה; השנייה - הדיבור על העתיד בלבד הביא לריכוז ביקורתם של מבקריו כמעט אך ורק במה שנוגע לעבר. אלה הבינו, שאם יתקיפו את הממשל על ניהול המלחמה - תוך התמקדות במודיעין ובתכנון שקדמו לה, ובקידום הטענה כי בוש "שיקר" - איש לא יזים את ביקורתם; והתוצאה השלישית שהביא השינוי שחל בדברי הנשיא, והחשובה ביותר, היא שינוי ההגדרה של "הצלחה" בעירק: עצם הסרת האיום שהיווה שלטונו של סאדאם חוסיין כבר לא נחשב להצלחה, ובמקום זאת הוגדרה הצלחה כהשגתה של דמוקרטיה יציבה.
למעשה, הרחיק בכך הנשיא את מטרת המלחמה לנקודה שמרבית האמריקנים לא האמינו שאפשר להגיע אליה. בקיץ 2007 כמעט עלה הדבר בהפסד במלחמה, כשהקונגרס עמד להפסיק את מימונה.
התנהלות זו ממחישה את חשיבותו של הדברור האסטרטגי. התבטאויות מנהיגיה של מדינה דמוקרטית עלולות לגרום לה הפסד במלחמה לא פחות מאשר כישלונות של מצביאיה בשדה הקרב. תקשורת אסטרטגית - או דִברוּר אסטרטגי - אינם רק כלי המשמש בפוליטיקה וביחסי ציבור; בדמוקרטיה - הם למעשה מהותה של האסטרטגיה.
אסיים בהערה על איכות השיח הציבורי בעניינים של ביטחון לאומי, כשהדבר נוגע הן לעיתונאים, הן לפקידי מִמשל והן לאזרחים מן השורה.
השיח בארה"ב מתנהל בעוינות וארס ראויים לציון. בספרי "War and Decision" ("מלחמה והחלטה") - זיכרונותי כתת-שר ההגנה - אני מספר על הדיונים שהולידו את אסטרטגיית התגובה של ארה"ב על ההתקפה של ה-11 בספטמבר ועל המלחמות באפגניסטן ובעירק. ספרי ביקש להמחיש כיצד ניתן לדון בנושא שנוי במחלוקת בחריפות ובעוצמה, ללא ההתקפות האישיות חסרות אחריות הנפוצות כל כך בדיונים הפוליטיים המתנהלים כיום. בספר הקדשתי מקום נרחב לחילוקי דעות ולמריבות פנימיות, וכן הצגתי את העמדות שבהן תמכתי ואת אלה שלהן התנגדתי. כשהבאתי את העמדות הנוגדות, עשיתי זאת במחשבה שבעליהן יוכלו לומר עליהן שהן הוצגו באורח הוגן והובאו בהקשרן הנכון. רבים מדי הם פקידי המִמשל (בדימ.) הכותבים ספרים, שבהם הם מכריזים כי יריביהם היו כולם טפשים, עצלנים או בלתי ישרים. ספרים כאלה אינם מועילים למדינה, וכמקור היסטורי - הם חסרי ערך.
עלינו לשאול אפוא: האמנם הוויכוח על ענייני הביטחון הלאומי באמריקה מתנהל באופן רציני ותרבותי כפי שהוא אמור להתנהל, בהתחשב במה שמונח על כף המאזניים במלחמה זו? האם אופן הדיון ורמתו הולמים את המטרה שלמענה אנו נלחמים: שמירת אופיה החופשי והפתוח של החברה שלנו - ומגלה את הכבוד הראוי לגברים ולנשים בצבאנו שנושאים בעול המלחמה?
אנשי הצבא שלנו פועלים במיומנות ובאומץ. הקרבתם מבטיחה את חיינו ואת ביטחוננו, ועל כך אנו חבים להם תודה. אם נדאג אנו למלא את חובותינו כאזרחים בבית באותו אופן נאצל שבו אנשינו ממלאים את חובותיהם כלוחמים מחוץ לגבולות ארצנו, נהיה ראויים להם.