פוליטיקאים, חוקרים, קובעי מדיניות ואנשי תקשורת בעולם החופשי טוענים כי המלחמה בטרור אינה קשורה לאיסלאם, אלא שזוהי מלחמה ברֶשע. כדי להצדיק עמדה זו, הם מתרצים את תופעת הטרור בגורם הפוליטי - קרי, הסכסוך ישראלי-ערבי, בגורם התרבותי - קרי, השלטון הקולוניאליסטי המערבי המעורר ריאקציה, או בגורם החברתי-כלכלי - קרי, הניכור, העוני והיעדר ההשכלה.
בבסיס גישה זו יש יותר מחוסר הבנה פוליטית, התעלמות מן המציאות ופייסנות: היא מבטאת חוסר אחריות לאומית, המעוורת חשיבה רציונלית וגורמת אסונות כבדים.
בספרה "מצעד האיוולת" כתבה ברברה טוכמן על כשלי החשיבה של המנהיגות בין השאר את הדברים הבאים: "לאורך ההיסטוריה, נקטו ממשלות מדיניות המנוגדת לאינטרסים של עמיהן. כושר הביצוע של המנהיגות הוא הגרוע ביותר, ודווקא לאנשיה יש השפעה קיומית על גורל עמים ומדינות. מלחמות פורצות עקב כשלים של המנהיגות, אי-יכולתה להבחין בתופעות המתרחשות, השאיפה לכפות בכוח את רצונותיה על המציאות... המאפיין את המנהיגות הפוליטית הוא האיוולת, אטימות המוחין, והעיקשות העיוורת להעריך כי דרכה המדינית נכונה, ולפעול על-פי אסטרטגיה שגויה".
דווקא הסכסוך הערבי-הישראלי, שבו רואים קובעי המדיניות את סיבת הטרור, הוא הפחות חמור והפחות אלים מכל הסכסוכים הרבים במזרח התיכון. לסכסוך זה אין כל קשר למשטרים הסמכותניים האלימים בעולם הערבי והמוסלמי, שמדכאים חרויות אזרח, למנהיגות הפטרימוניאלית העושקת זכויות אדם בסיסיות, לעליית המשטרים ולהפלתם באלימות ולהפיכות הצבאיות בעולם הערבי והאיסלאמי.
לסכסוך הערבי-ישראלי גם אין גם חלק במצב החברתי-כלכלי המחריד של אוכלוסיות ערביות ומוסלמיות מדוכאות, מצב הגורם להגירתן המסיבית למערב. הסכסוך הערבי-ישראלי גם אינו חלק מהאלימות הפוליטית של המשטרים, המהפכות ומעשי הטבח ההדדיים והמיליונים שנהרגו במלחמות דוגמת מלחמת אירן-עירק בשנות ה-80, ואינו חלק מהטיהור האתני ומהפשעים נגד האנושות שמבצעת סודן בהשמדת מיליוני נוצרים ומוסלמים שחורים, או שמבצעים המשטרים בפקיסטן ובאפגניסטן - בהן חוסלו למעלה ממיליון איש. ועוד לא הזכרנו את חיסולם של למעלה מ-120 אלף תושבים באלג'יריה במלחמה הפנימית המתנהלת שם מאז 1992, את השחיטה של למעלה ממיליון תושבי עירק בידי סדאם חוסיין ואת החיסול ההדדי שביצעו בעירק החל משנת 2003 שיעים וסונים באמצעות משאיות תופת ומטעני נפץ, גם במסגדים ובבתי חולים.
מבחינת היקף האלימות וההרג, מדורג הסכסוך הערבי-ישראלי דווקא בין הסכסוכים נמוכי העצימות במזרח התיכון: ב-120 שנות הסכסוך והמלחמות נהרגו בין 60 ל-70 אלף ערבים, רובם מצרים, ו-9,000 מהם פלשתינים - שליש מהם מאז ספטמבר 2000. אולם סכסוך זה משמש אמצעי בדוק ומוצלח בידי המשטרים הערביים להכוונת העוינות הפלשתינית המהפכנית והסטתה כלפי ישראל.
הדוגמה ההודית ההפוכה
אמנם האימפריאליזם המערבי היה מדכא ועושק, אך הוא ננקט לא רק במדינות ערב אלא גם באפריקה ובאסיה. בדרך כלל היחס כלפי עמי אסיה ואפריקה היה הרבה יותר אלים ודכאני מאשר כלפי הערבים. אך למרות זאת - אין בקרב עמי אסיה ואפריקה טרור פנאטי כלפי העולם החופשי, או אלימות דתית מאורגנת, המבקשת לכבוש את העולם ולהביאו תחת שלטונם. לא רק שעמים אלה לא הולידו אידיאולוגיה דתית המצדיקה רצח ואלימות, אלא שלעתים קרובות הם מגלים רצון להתערות פוליטית ולהתפתח כלכלית, תוך הזדהות עם ערכי העולם החופשי. רק ערבים ומוסלמים הם אלימים וטרוריסטים, בעשותם זאת בשם דת המטיפה להתפשטות מתמדת.
בספרו "לאומיות באסיה ובאפריקה" מוכיח פרופ' אלי כדורי כי מניעי המרד של כל מנהיגי מדינות העולם השלישי, שרכשו את השכלתם הגבוהה בארצות האם שלהם, היו לאומיים, והעיקרון שהנחה אותם היה שמוטב להם לחיות על עצים ובעוני - ובלבד שיהיו בני-חורין. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הודו: למרות שסבלה אימפריאליזם דכאני ואלים הרבה יותר מזה שסבלו מדינות ערב - בניגוד לפקיסטן היא אינה מקדמת טרור בלתי אנושי, ומשטרה הפך דמוקרטי. וכך, לא רק שהיא אינה מפגרת חברתית וכלכלית כמו פקיסטן, אלא שהיא נמצאת בתהליכי התפתחות כלכלית מרשימה, למרות שאין לה נפט, ושנקודת ההתחלה הכלכלית-חברתית שלה נמוכה הרבה יותר מזו של מדינות ערב. אם היה להודו יעד להפעלת טרור, היה זה אמור להיות דווקא האיסלאם, שטבח בהינדים והשמיד 80 מיליון מהם.
דוגמה נוספת לכך, שאירועי אלימות בעבר אינם גורם "טבעי" לצמיחת טרור היא יפן, אשר שתי פצצות האטום שהוטלו עליה גרמו להריגתם של מאות אלפי בני-אדם, פגעו במיליונים אחרים ועד היום גורמות לסבלם של מאות אלפים מאזרחיה ולמותם המוקדם. אולם, יפן ותושביה אינם שונאים את ארה"ב, ובוודאי שאינם מפעילים טרור נגדה. כלומר, בתרבויות שאינן ערביות או מוסלמיות, שלטון קולוניאליסטי או אלימות בעבר אינם מהווים סיבה לשנאה, טרור ואלימות.
הגורם השלישי, אשר לו מייחסים קובעי המדיניות את הטרור, הוא המצב החברתי-כלכלי בעולם הערבי והמוסלמי. אולם, כאמור, גם טענה זו מחוסרת בסיס. לא עוני והיעדר השכלה מחוללים טרור בעולם, אלא דווקא להיפך: הפנאטים הטרוריסטים הם תמיד בעלי השכלה גבוהה, רבים מהם בעלי תואר ד"ר, רופאים ומהנדסים, שמוצאם במשפחות אמידות. לאורך ההיסטוריה כולה, המורדים היו המשכילים ובעלי הידע, בני העילית הפוליטית והאידיאולוגית, מי שיש להם פנאי ויכולת לארגן ולתכנן. בספרו "המשטר שהיה והמהפכה" מוכיח אלכסיס דה-טוקוויל כי לעניים אין זמן למהפכות - עליהם להביא אוכל הביתה, וגם אין להם ידע כיצד לפעול. לכל היותר הם יכולים לבצע מהומות מתוך ייאוש, התנהגות המנוגדת לחלוטין לאסטרטגיית הטרור.
תאוריות פסיכולוגיות של מוטיבציה מלמדות כי מניעי ביטחון ולאומיות קודמים לרעב, וכי הדגל הלאומי מונף דווקא כשיש לחם, זמן פנוי, והשכלה. גם הקרימינולוגיה קובעת כי עוני מוביל לאלימות אך לא לטרור. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא אפריקה, שנטלה תשעה קבין של עוני ואומללות ולפיכך הייתה אמורה להיות הראשונה בהפעלת טרור כלפי העולם החופשי, אך אינה עושה כן.
על-פי נתוני האו"ם, בין 15 ל-25 מיליון פליטים חיים בכל רגע נתון "על הגדר" - בעליבות ובאומללות; בפברואר 2007 הכריז האו"ם כי 100 מיליון איש באינדונזיה משתכרים פחות מדולר ליום. השכר הממוצע באפגניסטן הוא 80 סנט ליום. במדינות רבות באפריקה עשרות מיליונים אינם משתכרים אפילו סכום זה; דוח שפרסמו ארגון הבריאות העולמי ויוניצ"ף, קובע כי 40% מאוכלוסיית העולם שותים מים מזוהמים, וכי מחציתם שותים מים הגורמים להם למחלות ולמוות; בסוף אוגוסט 2005 הכריז האו"ם כי באסיה בלבד יש 600 מיליון רעבים, ששיעורי התמותה בקרבם גבוהים ביותר, והולכים וגדלים. אולם כל אלה דווקא אינם עוסקים בטרור.
לעומת זאת, גילויי האלימות הפלשתינית הבולטים ביותר - קרי, המרידות הגדולות בשנים 1936, 1987, 2000 - התחוללו דווקא בתקופות של פריחה כלכלית. גם רוצחי ה-11 בספטמבר בארה"ב חיו במערב ברווחה כלכלית, ועשו את מעשיהם לאחר שרכשו השכלה גבוהה. לא עוני ואומללות הניעו אותם לכך, אלא דת אלימה הפועלת בשם הכניעות וההתמסרות לאללה, ושנאה תהומית כלפי כל המאפיין את תרבות המערב: מתירנות, חילוניות, מרכזיותם של האדם ושל שלטון השכל.
גם מנהיגי ארגוני הטרור הערבים-מוסלמים עצמם לא הצהירו מעולם כי הגורמים לפעילותם הם עוני, בערות או רעב, אלא הם מדברים על גירוש "הצלבנות המערבית" מהאדמה הערבית, על השמדת "התוקפנות הישראלית" בדמות הישות הלאומית היהודית, ועל הפלת המשטרים הערביים. אין להם שום תוכניות להביא קידמה חברתית ורווחה כלכלית; אין להם כל כוונות לספק תעסוקה ולהעניק חינוך ורווחה להמונים. הם רואים עצמם כעילית מהפכנית - להשלטת האיסלאם.
בניגוד לעוני, הטרור הוא דווקא עסק כספי אדיר היקף, המגלגל מיליארדי דולר. באורח פרדוכסאלי, כספים, שהיו עשויים לפתור חלק גדול מן הבעיות החברתיות והכלכליות במדינות ערב, מממנים את הטרור, בין השאר בדמות ארגוני צדקה ורווחה, שהם גורמים מרכזיים בטרור ובהסתת ההמונים. כך נוצר מעגל קסמים: המשטרים הערביים מפנים כלפי חוץ את התסכול והאומללות על-ידי האשמתם והשנאתם של "הזרים" וה"קולוניאליזם".
בספרו "התנגשות הציביליזציות" קבע סמואל הנטינגטון כי ציביליזציות נבחנות בהיסטוריה שלהן, בשפתן ובתרבותן, ומעל לכל - בדתן. אל-קאעידה והארגונים האיסלאמיים, בהגדירם את מאבקם הטרוריסטי, נוקטים באופן מכוון במינוח דתי. עבורם זוהי מלחמת קודש, בה הדת היא מהות המאבק. לעומתם, מנהיגי העולם החופשי וקובעי המדיניות, עקב חששות עמוקים ופחדים קמאיים לחזור למלחמות הדת של ימי-הביניים, מסרבים להגדיר את התנגשות הציביליזציות בין האיסלאם לבין העולם החופשי כקונפליקט דתי.
דת ופוליטיקה שלובות זו בזו
ההתייחסות לטרוריסטים כאל פנאטים מופרעים מנטאלית - מוטעית גם היא. הטרור - מנהיגיו ואנשי השורה בו - אינם פסיכוטיים מבחינה קלינית, אלא להיפך - הם בעלי אוריינטציה רציונלית. הם אינם מדוכאים חברתית או מיואשים כלכלית, ואינם מוּנָעים מגורמים כמו "מדינת טרור" או "מדינת כיבוש". המניע העיקרי שדוחף אותם הוא דת, תרבות וחיזוק פוליטי. הם פועלים להשגת זהות קיבוצית, כשהדת מהווה את המוקד לכך. בהיותם חלק מתרבות השוללת פרטנות ומעודדת קיבוציות, קל למוסלמים להפוך את הזהות האישית לזהות קיבוצית דתית-איסלאמית.
הטרוריסטים גם אינם פועלים להשגת עוצמה פוליטית וכלכלית למען אלה החסרים אותה. מה שמנחה אותם הוא אידיאולוגיה, הנובעת מדת טוטאלית והנתמכת על-ידי תרבות. מנקודת ראותם של שולחי המרצחים הפועלים "בשם אללה", מעשים מתועבים אלה של רצח תוך התאבדות אינם "איבוד לדעת", שאינו אלא ביטוי לחולשה, אגוצנטריזם וחטא, אלא "שהאדה", כלומר - מעשה למען אללה. פעולות הרצח תוך כדי התאבדות מבטאות את הדרגה הגבוהה ביותר של האמונה האיסלאמית - האקט הנעלה של ג'יהאד למען אללה, כשאנשים "קדושים" אלה זוכים בכל מנעמי גן-עדן. זוהי העברה בין-דורית של שנאת ה"אנחנו" הטהורים ל"הם" שהינם התגלמות השטן, המונעת את שבירתו של "מעגל הקסמים" של החינוך והסוציאליזציה.
האיסלאם נולד כדת אימפריאלית לוחמת. מוחמד התקבל והשליט את מרותו קודם כל באמצעות ניצחונות צבאיים. האיסלאם כבש טריטוריות והקים אימפריה לפני שעיצב מסגרת דתית וגיבש מערכות תיאולוגיות ומשפטיות. הפן האיסלאמי-דתי והפן האימפריאלי-צבאי שלובים בו. האימפריה ביטאה את הגדוּלה האיסלאמית - שליטה על העולם, במורשת דתו של אללה, ככתוב בקוראן: "אללה שלח את נביאו להביא את דרך הישר ואת דת האמת, שיַשליטה על הדתות כולן".
שני מאפיינים במבנה התיאולוגי של האיסלאם מחמירים תופעות אלה: אופיו האנרכי - קרי, היעדר היררכיה דתית או מבנה עוצמה מרכזי לאכיפת החלטות מחייבות והתנהגותה של כל קבוצה בהתאם לפסיקת מנהיגיה הדתיים; והיות הדת מקפת את כל תחומי החיים, כשהבסיס לוויכוחים בין יריבים פוליטיים הוא דתי: כך, הפורשים - החוארג', השיעה - נקטו מונחים דתיים נגד השלטון, כשמגמתם הייתה השגת מטרות פוליטיות.
סדר העולם האיסלאמי ברור ומסודר: אין שליחות נבואית גדולה משליחותו של מוחמד, חותם הנביאים וגדול נבחרי אללה מאז ומעולם, ואין תוקף לכל מה שהיה לפניו ויהיה אחריו, אם אינו מטעמו. ספרי הקודש של היהודים והנוצרים אינם אמיתיים, משום שאינם זהים לקוראן. היהודים והנוצרים מחזיקים בספרים מזויפים, ולא נותרו אלא נבואת אמת אחת, וספר אמת אחד וחוקת עולם אחת - האיסלאם. לפיכך, עד יום הדין יחיו היהודים והנוצרים אך רק כבני-חסות, תחת שלטון האיסלאם.
סדר עולם זה מנחה את פעילות המוסלמים ואת יחסם לעולם, והוא משמש בסיס למחשבתם הפוליטית, כתוכנית מדינית אופרטיבית. זהו הסדר הטבעי שעליהם לכפות על כל האנושות, כאידיאת-על: אל אחד, דת אחת, נביא אחד וחוק אחד לכל.
התפיסה האידיאולוגית-דתית של האיסלאם הפנאטי מתבטאת, באופן מעשי, בהפעלת זרועות הג'יהאד והדעווה במשולב. התעמולה של ארגוני הטרור נשענת על ציטטות מהקוראן ומהחדית', הקוראות לשחוט את הכופרים, להפעיל טרור על אויבי האיסלאם ולהרוג אותם. גם הגמול על הג'יהאד מתבסס על המקורות: הפרס על הג'יהאד הוא גן-עדן, בתולות, וחיים לצד אללה.
וכך, מעשי הרצח המזוויעים, עריפת הראשים, ופעולות הטבח תוך כדי התאבדות נעשים עם ספר קוראן פתוח, ותוך כדי קריאות אללהו-אכבר. תופעה זו מתעצמת בחודש רמדאן, חודש הצום הקדוש, המוגדר כחודש הניצחונות והג'יהאד, בו רשמו המוסלמים ניצחונות רבים בג'יהאד: בדר (624), כיבוש מכה (630), כיבוש אנדלוסיה (711), וקרב עין ג'אלות (1260), בו ניצחו המוסלמים את המונגולים. ברמדאן אמורה לחזור תפארת הניצחונות הערביים והמוסלמיים, ומכאן הסלמת הטרור בתקופה זו. ואילו "אל-קאעידה" פירושה "עונת הג'יהאד למען אללה".
איך מתאר זאת הליברל הטוניסאי ד"ר שאקר אל-נאבולסי? "הדימוי שלנו הוא שהפכנו לאומה הטרוריסטית ביותר,ושופכת הדמים הגדולה בעולם, אומה הנעדרת כל היגיון. הערבים חושבים במונחים של ימי הביניים בכל הנוגע לפוליטיקה, חברה, וחינוך, הם עדיין חיים בעידן ימי הביניים, והם באמת עבדי המנטאליות של ימי הביניים".
