כאמור, כדי לפגוע אלקטורלית במחנה פוליטי, קל יותר להתמקד בדמות מנהיגו ולהכתים אותה אישית, מאשר להתמודד עם טיעוניו הרעיוניים של המחנה. אחת הטכניקות להקניית תוקף לכאורה לדימוי השלילי שמבקשים ליצור למנהיג מחנה פוליטי, היא עידוד והמְרָצָה של אנשי מחנהו לגנות אותו, בין אם על-ידי היתלות בשוני הגוון בין עמדותיו לעמדותיהם ובין אם תוך ניצול תסכולם על מעמדם במחנה. במצב שבו אותו מחנה פוליטי ממילא "נהנה" מיחס שלילי של התקשורת, תמיד יימצאו בו כאלה, אשר תמורת ראיון אוהד וטפיחה על השכם מצד עיתונאי, יאשרו כל דבר גינוי למנהיג שישמיע העיתונאי.
כך למשל מתמסר ח"כ הליכוד מיכאל איתן לעיתונאי בועז גאון (בנו של בני גאון, מי שהיה איש עסקים ופעיל מפלגת העבודה): "אצל ביבי הרגשות שיחקו מעט מאוד. הוא אדם מאוד ענייני למטרותיו... בדרך כלל לא היה אכפת לו להשאיר נפגעים" ("סטיית המטאור - בדק בית: מיכאל איתן, מבכירי הליכוד וסגן שר במשרד ראש הממשלה, מנתח את כל שגיאות נתניהו", "סופשבוע" 28.5.99). על כך זוכה איתן לא רק לשבחי העיתונאי: "הוא כמעט היחיד שהיה אמיץ לעמוד בגלוי ובאופן עקבי מול ראש הממשלה. לא שחבריו לא לכלכו על נתניהו, אלא שהם עשו את זה לא לציטוט", אלא גם לחסדי העורך, אשר מכתיר את הראיון בכותרת המשנה: "באומץ לב לא בלתי אופייני, ומתוך ניסיונות כנים להדוף את האשמה המוטחת בו כאילו הוא החפרפרת שהדליפה לישראל אחת את תשדירי הליכוד, מונה ח"כ מיכאל איתן את הטעויות שהובילו למפלת נתניהו ומפלגתו בבחירות".
"הליכודניק הטוב" נגד "הליכודניק הרע"
בהתמסרות לליבוי "אש המרד" במחנה חבוט התקשורת, מובילים בדרך כלל מי שאינם מן הבכירים במפלגתו של מנהיג המחנה, אלא אנשי התארגנויות סקטוריאליות יותר. כך למשל, טוען ישראל הראל (לשעבר יו"ר מועצת יש"ע) נגד נתניהו, כי אינו נאבק מספיק לבלימת תוכנית הנסיגה מהישגי מלחמת ששת הימים, אך מצד שני מתגאה בפגישותיו שלו עם אנשי הרשות הפלשתינית. מצד אחד הוא מגנה את ראש ממשלת ישראל על שפגש את ערפאת אחרי מהומות ספטמבר 96', ומצד שני הוא מביע געגועים ליצחק רבין, ראש הממשלה הישראלי הראשון שלחץ את ידו של ערפאת ושנתן אור ירוק להקמת מדינה פלשתינית ("הימין חייב לגלות אחריות ולהפיל את נתניהו" מאת צבי זינגר, ידיעות אחרונות 24.10.97).
דוגמה "חיה" ללחצים המופעלים על אישֵי המחנה הלאומי כדי שיתרמו, כל אחד את שלו, למסע להתְעָבָת נתניהו, ניתנת בראיון עם שר התעשיה והמסחר בממשלת נתניהו, נתן שרנסקי, שבו הוא מתבקש להטיל רפש בראש הממשלה באמצעות תשובותיו לסדרת שאלות שאינה מוותרת: "הפיוס שלך עם נתניהו אמיתי או שהמשברים השפיעו?", "מה היה, מבחינתך, הדבר הכי חמור שעשה נתניהו?", "נתניהו הטעה אותך ביודעין?", "שאול עמור כינה אותו 'רמאי', ואחר כך הכחיש", "מהניסיון שלך, נתניהו מבין רק כוח?", "הרגשת שהוא זלזל בך?" ("מניות שרנסקי בירידה" מאת אורנה קדוש, מעריב 8.8.97). שרנסקי אומנם עומד בלחץ ואינו מדקלם את התשובות שמושמות בפיו, ובכל זאת הראיון איתו משאיר עוד פיסת עיתון שבה מוטל רפש בנתניהו, ולו באמצעות שאלות בלבד.
מבחינה זו, דומה משה פייגלין למי שאם לא היה קיים, היה מנגנון שטיפת המוח צריך להמציא אותו. בו לא צריך לדחוק ועליו לא צריך ללחוץ. אחרי שנים שבהן סבל מעוינות התקשורת בגין פעילותו בתנועת "זו ארצנו", פתאום הוא נעשה מרואיין מבוקש, ולא לחינם: בלהט נידָחוּתו הסקטוריאלית, הוא מתנדב להציג את עצמו כאיש הליכוד האותנטי ואת נתניהו כחבלן הגדול ביותר באינטרס של המחנה, כזה שאפילו מנהיג המחנה היריב פועל טוב ממנו למען האינטרס של המחנה הלאומי: "אם ישוב חלילה נתניהו לשלטון, יבגוד שוב בבוחריו, יחזר שוב במרץ אחר לחיצת יד מתוקשרת עם ערפאת, ימכור עצמו שוב בנזיד עדשים תמורת כתבה בהארץ ותרועות בבית הנבחרים האמריקני, ויחרים שוב, לחלוטין, את המחנה הלאומי. נתניהו ייתן לשמאל את המתנה הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת - הוא ייתן לו שוב את הימין" ("הידה ביבי", אתר "מנהיגות יהודית"). והעיקר, אותו פייגלין - אשר איש ב"מחנה השלום" אינו חושש מכוח המשיכה האלקטורלי שלו כמנהיג ברמה הלאומית - אינו שוכח לשלב בהטפות המוסר ה"אידיאולוגיות" שלו את אותן מילות קוד להתעבת נתניהו האיש שמוצאן ב"מחנה השלום": "נתניהו - שירד מהארץ ונטמע בתרבות האמריקנית במשך למעלה מ-17 שנה (גם כיום קופץ נתניהו לביקור מולדת בישראל כשהזדמנות פוליטית נקראת בדרכו)" (שם).
זוהי מגמה חוזרת: כדי לחזק את תוקפם של גינויי נתניהו מתוך מחנהו ולהרחיק ממנו את אהדתם של אוהדי מחנהו, נותנת התקשורת מדי פעם חשיפה חיובית לאלה שאותם היא בדרך כלל מכנה "קיצוניים" או "משיחיים" - ובלבד שיפיצו שוב את הבדותות בדבר "בגידותיו" של נתניהו במחנה הלאומי ויתרמו עוד להעלאתן לדרגת "מן המפורסמות" שאינן צריכות ראייה. דוגמה בולטת לבדותה כזו היא האשמתו בביצוע הנסיגה משכונת שוהדא בחברון, למרות שהסכם הנסיגה מהשכונות הערביות בחברון - להבדיל מהיישוב היהודי בחברון עילית ומלב חברון - נחתם על-ידי שמעון פרס וממשלתו. כיוון שאלה חששו לבצע את הנסיגה ולהתעמת עם מתנחלי חברון, הם דחו ודחו אותה עד הבחירות. נתניהו, שנבחר בהן לראשות הממשלה, הצהיר עוד לפני בחירתו כי יכבד את ההסכמים שעליהם חתמה הממשלה שקדמה לו, על-פי העיקרון המשפטי של כיבוד הסכמים בינלאומיים גם כשמתחלפות ממשלות.
עוד טכניקה של שימוש ב"ליכודניק הטוב" נגד "הליכודניק הרע" היא התרפקות על דמותו של "מנהיג העבר הגדול" - יהיה זה מנחם בגין או יצחק שמיר - כדי להאיר באור קודר את זו של מנהיג ההווה. רק מי שבודק מה היה יחסה של התקשורת למנהיגי עבר - שכיום היא מקלסת ומהללת אותם - בימי כהונתם, מגלה כי דברים שנאמרו עליהם אז דומים לדברים שנאמרים על יורשם בן זמננו. את מנחם בגין כינו בשעתו "דמגוג" ו"פאשיסט", הכריזו עליו כעל דיקטטור אחרי שנבחר ברוב דמוקרטי, ובעת מבצע "שלום הגליל" בשנת 1982 נישאו בהפגנות "שלום עכשיו" שלטים שעליהם נכתב: "בגין רוצח". ואיך כתב על יצחק שמיר בימיו הטובים אמנון דנקנר? "האיש הוא רדוף פחדים, והמון שדים מתרוצצים על כותלי מוחו" ("מה קורה ליצחק שמיר?", "חדשות" 8.12.89). אבל כשצריך להתעיב מנהיג פוטנציאלי, מכבסים היטב את "פשעי" קודמיו במחנה, כאילו לומר: לא, אין לנו בעיה אמיתית עם האידיאולוגיה שלכם - רק עם מנהיג כושל אחד, שיפיל גם אתכם ואת האידיאולוגיה שלכם בפח.
אויב הביציות הבלתי מוּפרוֹת
עוד טכניקה להַתעָבָת מועמד אפקטיבי להנהגה היא מיקוד הדיון בנושא לאומי וציבורי רחב ורב-היבטים - ב"פרסונה" של האיש המותעב. כך למשל, בסקר דעת קהל של מכון "גאלופ" בחסות מעריב, השאלה הראשית הייתה: "האם לדעתך יש או אין לראש הממשלה בנימין נתניהו פיתרון לבעיית הטרור?" - כשהתשובה זוכה לכותרת ענק בצבע ירוק עז על פני כפולת עמודים: "72 אחוזים חושבים, כי אין לנתניהו פיתרון לבעיית הטרור" (מעריב 12.9.97). האם למנהיג "מחנה השלום", לנשיא ארה"ב, למלך ירדן או לשליט מצרים יש "פיתרון" לבעיית הטרור? והרי ייחוס של עניין כה מורכב לאדם אחד, גם אם הוא מנהיג מדינה, אינו אלא התעלמות מהגלובליות של הבעיה - גם בשטח וגם בזמן, ומריבוי היבטיה - המדיניים, הצבאיים, החברתיים, הלאומיים, הדתיים, ההיסטוריים, הרעיוניים וכל השאר. כוונת המכוון שמאחורי הפרסונליזציה הזאת של שאלת הסקר ניכרת בבירור לנוכח היעדר מידרג כלשהו של שאלות מקדימות לה - דוגמת: "האם לדעתך יש פיתרון לבעיית הטרור"?, "אם תשובך חיובית - מהו לדעתך סוג הפיתרון: מדיני, צבאי, כלכלי?" - שאלות אשר יאפשרו לסוקרים ולמפרסמים לעמוד על הגרעין האמיתי והרציני של דעת הקהל.
באותו אופן "בוחר" הדיון התקשורתי בגיל התִקרה למימון ממשלתי של טיפולי הפריה חוץ-גופית לנשים - שמעבר להיבט הכלכלי המורכב, יש בו היבטים חברתיים, רפואיים ופסיכולוגיים רציניים - להתמקד ב"רשעותו הפרטית" של שר האוצר נתניהו. תחת הכותרת הזועקת "אתה עוד לא אלוהים, ביבי", כותבת שדרנית הרדיו פנינה בת-צבי "מכתב גלוי" לשר האוצר ובו בין השאר המילים ה"אישיות" הבאות: "בעצם הגבלת הגיל המותר לקבלת טיפולי הפריה חוץ-גופית ל-44 והגבלה לחמישה מחזורי טיפול בלבד אתה מחליט מי תהיה אמא ומי לא תהיה. אתה עוד לא אלוהים, ביבי... מאיפה הבאת את קריטריון הגיל? למה דווקא 44? מה הגיל הספציפי הזה מייצג? גחמה שלך? שוב אתה פוגע בחלשים, ביבי, יש לך איזו חולשה אליהם. מי ייפגעו? רק נשים שידן אינה משגת רכישת טיפולי בריאות פרטיים. האחרות יצפצפו עלייך וייסעו לקפריסין, לרומניה, לרוסיה. הן תסדרנה את חייהן מבלי לתת לך שום אפשרות לפגוע בהן" (Ynet 9.9.03).
כך קורה גם לדיון בקיצוץ התקציב הממשלתי למוסדות תרבות - שהוא דיון בעל היבטים חברתיים, כלכליים ותרבותיים רציניים: תחת הכותרת מעוררת הרחמים "נתניהו החליט להרעיב את נפש האזרחים", ממקדת פרופ' זוהר שביט את נושא הקיצוצים בתקציב התרבות ב"מרעיב הלאומי": "שר האוצר בנימין נתניהו וממשלת ישראל החליטו להרעיב את נפש אזרחי מדינת ישראל... בנימין נתניהו מדבר על קידמה אבל לוקח אותנו אחורה עשרות שנים עם המגמה הברורה שלו להפריט את מוסדות התרבות" (Ynet 3.10.03).
ואם בנושאים ציבוריים ולאומיים מוטה הדיון כך שיתמקד בנתניהו האיש - על אחת כמה וכמה בנושאים מקומיים: תחת כותרת-העל "את מי לא תפגשו בדרך לגימנסיה?", אשר תחתיה הכותרת "שיעור אזרחות", אשר תחתיה כותרת המשנה "אביגדור ליברמן, אלי ישי וחיים אורון, כולם ביקרו בגימנסיה הרצליה. ומי לא בא? בנימין נתניהו שסירב, ואהוד ברק, שאופיר פינס הועדף על פניו בגלל 'יכולת ההתבטאות שלו מול התלמידים'" (מאת קרין ספינגולד, "זמן תל אביב" 19.12.08) - מספרים לנו כי "גימנסיה הרצליה יכולה להתהדר בשורה לא קצרה של דמויות פוליטיות חשובות אשר נאמו לאחרונה באוזני תלמידי כיתות י"ב שלה: לפני כשבועיים הגיע יושב-ראש ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, בשבוע שעבר נאמו יושב-ראש מרצ חיים (ג'ומס) אורון וגם יושב-ראש ש"ס אלי ישי, השבוע הגיעה לתיכון שרת החוץ ויושבת-ראש מפלגת קדימה ציפי לבני, והנהלת בית הספר 'סגרה' עם חבר הכנסת אופיר פינס ממפלגת העבודה לבוא בעוד כשבועיים. השתת ערכי הדמוקרטיה בקרב התלמידים הייתה יכולה להיות מושלמת אילו הסכים לבוא גם יושב-ראש הליכוד בנימין נתניהו. נכון לעכשיו הוא עומד בסירובו". רק מי שימשיך לקרוא עד סוף הידיעה יגלה שלשלל כותרותיה יש אג'נדה משלהן: "יוסי לוי, דוברו של בנימין נתניהו, מסר בתגובה: 'נתניהו מוזמן לאירועים רבים, ומטבע הדברים יכול להיענות בקושי לאחוז קטן מהם. לצערו, מספר השעות ביממה מוגבל'".
פיתוח ישראלי מקורי: ראיון ללא מרואיין
טכניקה נוספת של התעבת נתניהו היא למנוע ממנו אפשרות לענות כראוי למראיינו - בדרך כלל על-ידי קטיעה חוזרת ונשנית של דבריו. אבל קורה גם שמראיין מגשים את הפנטזיה המושלמת - ראיון עם נתניהו בשיטת "שאלות בלבד": בתקופת בחירות 1998 הציג דן שילון, בעל תוכנית הראיונות הטלוויזיונית "בשידור חי עם דן שילון", בובת קרטון בדמות ראש הממשלה בנימין נתניהו, סיפק תירוץ קלוש לחד-סטריותו של הראיון שהוא עומד לקיים, והחל לירות בבובה את שאלותיו, כשהוא אוחז בה בעוינות: "למה היית כל כך זקוק להביא אותו, את קלינטון, לעזה? הרי היה ברור לך מראש, לכולנו, גם לך, מה יקרה שם בעזה. הרי אתה באופן אישי גרמת השבוע לנשיא ארה"ב להכריז על מדינה פלשתינית עצמאית ולהכיר בה רשמית. למה? למה עשית את זה? ... ולמה נבהלת גם מכל החברים הכי טובים שלך, שהם כבר לא כל כך חברים טובים, בינינו, כמו יעקב נאמן, כמו איציק מרדכי, כמו לימור לבנת, אפילו כמו אריק שרון, ועשית הכל כדי להחזיק בכיסא עד הרגע האחרון, ורק בסוף השבוע הזה נאלצת אולי כנראה להסכים גם לבחירות. למה? ולמה אתה מודאג כל-כך מאמנון ליפקין-שחק? בינינו, אתה יודע, אתה מודאג ממנו, כך אתה נראה לפחות, אולי בצדק. רק משום שאולי לפני זה אני אגיד לך, אני לא אומר את זה ברוע לב, באמת לא... אתה מודאג ממנו רק משום שגם הוא יודע לשמור על האינטרסים הביטחוניים של המדינה ולא לוותר ולהתעקש, ואולי גם לעשות שלום עם כמה שכנים, ואולי משום שאתה יודע שלא תצליח להאשים אותו, את אמנון, כמו שעשית לפרס, שהוא אמנון יחלק את ירושלים... אז תחשוב, תסלח לי שאני מחזיק לך בכתף, אתה ראש ממשלה, יש לך שבועיים. אם יש לך חשק בכלל לבוא כדי להשיב בעצמך או לשלוח לנו את הבובה הזו, זה גם בסדר".
