כדי לאפשר חופש לאדם, על המחוקק להגדיר את הדברים שאסור (העבירות הפליליות) בצורה דווקנית ומדויקת, כדי שאדם ידע בדיוק אימתי הוא צועד על תחום השחור ואימתי הוא צועד על תחום הלבן (המותר מבחינה חוקית); אסור שחוק יהיה שרירותי כיוון שאז- האזרח מסתכן ב'ליפול לתוך התחום האפור של העבירה הפלילית' מבלי שהוא נתכוון לכך. ב
בג"צ 295/65 הלל אופנהיימר, ו 7 אחרים נ' שר הפנים והבריאות, פ"ד כ(1) 309 נדון הצורך ב
בהירות החוק, וזאת בכדי לשמור על עיקרון שלטון החוק. נפסק שם כי הטלת עונש על אדם בשל הקמת רעש "בלתי סביר" הופכת את חירותו לתלויה באופיו ובגחמותיו של השופט. חקיקה עמומה אשר מותירה פתח נרחב מידי לרשות השלטונית לפרשה, מובילה לשרירות לב של הרשות, וזאת כפי שכתב חשין ב
בבש"פ 2684/94 בהגא'ת כריים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "כל שיטת משפט חייבת לצמצם ככל האפשר קביעת נורמות שיסודן במקריות".
עבירות בחוק העונשין המנוגדות לעקרון החוקיות
העבירה המפורסמת ביותר אשר סותרת את עיקרון החוקיות הינה עבירת ה"תקלה לציבור" שבסעיף 198 ל
חוק העונשין, התשל"ז – 1977 - לפי עבירה זו "העושה מעשה העלול להביא לתקלה ציבורית – דינו מאסר שלוש שנים". זוהי עבירה עמומה אשר עשויה להכיל קשת נרחבת מאד של התנהגויות אשר עלולות להביא ל"תקלה ציבורית" לפי גחמתו של שופט/שוטר תורן, ועל כן מסכנת כל אזרח במדינה באשר הוא, בביצועה. בתי המשפט מודעים לכך שעבירה זו סותרת את עיקרון החוקיות ועל כן אינם ממהרים להפעיל עבירה זו.
עבירה נוספת אשר עומדת בסתירה לעיקרון החוקיות הינה עבירת ההמרדה אשר בסעיף 136 ל
חוק העונשין, התשל"ז – 1977: עבירה זו קובעת בין היתר כי 'להמריד' הוא אחת מאלה: .... (3)"לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ"...(4)לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין".
יש לציין כי חוק העונשין מלא כרימון בעבירות "עמומות". הבריטים אשר חוקקו חוק זה עבור ה"ילידים" ב"קולוניות" לא אימצו אותו מעולם אל שיטת המשפט שלהם.
חיקוקים אשר סותרים את עיקרון החוקיות
גם מחוץ לחוק העונשין קיימים חיקוקים אשר מטילים סנקציות חריפות על אזרחים בהסתמך על פרמטרים עמומים: כזה הוא
חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 אשר מאפשר אשפוזו בכפייה של אזרח: החוק קובע בסעיפים 6(א) + 9(א) שלו כי אדם יאושפז בכפייה באם הוא "חולה נפש" ו"עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי". שני המונחים אשר בשלם יכול פסיכיאטר מחוזי (רשות רפואית, ולא משפטית) לשלול בצורה "הקשה והכואבת ביותר", כפי שהגדיר זאת השופט אילון ב
בש"פ 196/80 טולדנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 332, את חירותו של אדם הינם "מחלה" ו"מסוכנות": המונח מסוכנות הינו מונח עמום אשר נתון לפרשנותו השרירותית של הגורם המאשפז. כך גם המונח "מחלת נפש", כפי שהגדיר זאת אחד מיוזמי הצעת החוק, ד"ר י' גינת: "יש דרישה בחוק שהאדם יהיה חולה נפש, אבל לא מגדירים את זה בכוונה, שכן הגדרה למחלת נפש משתנה עם השנים. התפישה הרפואית (לגבי) מה נכלל בתוך מחלות משתנה ולא היינו רוצים לקבוע איזו רשימה קשיחה שתהיה מחייבת ולא ניתן לסטות ממנה".
1
סעיף 8 ל
חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959 [נוסח משולב] גם הוא מאפשר שלילת זכות סוציאלית על סמך הגדרה עמומה: מכוח סעיף זה "חייל שהתנהגות רעה וחמורה מצדו גרמה לנכותו" לא יזכה לחסות בצל חוק הנכים - או במילים אחרות לא יקבל תגמולים של נכה צה"ל. נפסק כי: "אין בנמצא מדד טוב כפי שטרם הומצא מדד רוע".
2 נמתחה ביקורת על סעיף זה בהיותו שולל זכות סוציאלית חשובה על סמך פרמטר עמום אשר תלוי בפרשנותו של כל שופט ושופט.
עיקרון החוקיות- הרשות לעומת הפרט
עם זאת, בעוד שכאשר המחוק קובע פרמטר עמום בשלו תישלל זכותו של אזרח, עצם קביעת הפרמטר העמום מסכנת את חירותו ו/או את זכויותיו של האזרח, שכן היא מותירה את זכויותיו שבויות בגחמות הרשות השלטונית. ברם, אין בקביעת אמות מידה עמומות כלפי הרשות (כגון "מבחן הסבירות וההגינות") משום פגיעה ב"חירות" הרשות שכן לרשות לא נתונה חירות, הרשות, וזאת מכוח
עיקרון חוקיות המנהל מוגבלת מראש ונאסר עליה לעשות כל דבר, אלא אם כן הותר לה מפורשות בחוק.