בג"ץ דחה (יום ד', 4.2.15) את שתי העתירות שהוגשו בפרשת פינטו-ברכה: עתירת התנועה לאיכות השלטון שביקשה לבטל את ההסדר עם הרב
יאשיהו פינטו, ועתירת אומ"ץ שביקשה לפתוח בחקירה פלילית נגד תת-ניצב
אפרים ברכה. לדברי בג"ץ, בשלב זה אין מקום להתערבותו בהסכם עם פינטו.
השופט
אורי שהם פותח בהזכירו, כי התערבות בית המשפט בשיקול הדעת של רשויות התביעה תיעשה רק במקרים נדירים - ופרשת פינטו-ברכה אינה שייכת למקרים אלו. לצד זאת, בפיו ביקורת על ההסכם עם פינטו, שלדבריו "איננו חף מקשיים":
"ראשית, במסגרת ההסכם, זכה הרב פינטו להטבות משמעותיות, שספק אם היה מקום להעניק לו את חלקן, למרות ההחלטה על העמדתו של הרב פינטו לדין. בין היתר, הוסכם, כי המדינה תבקש להשית על הרב פינטו עונש מאסר בן שנה אחת בלבד, לריצוי בפועל. על פני הדברים, המדובר בגישה עונשית מקלה ביותר, נוכח חומרת מעשיו של הרב פינטו, אשר ניסה לנצל את יכולותיו הכלכליות ואת מעמדו הרוחני כרב, על-מנת לשבש הליכי חקירה וליתן שוחד לקצין משטרה בכיר. אין צריך לומר, כי בכך חתר הרב פינטו תחת הרעיון הבסיסי של שלטון החוק,
ויצר במעשיו איום קשה על פעילותן התקינה של רשויות החקירה ואכיפת החוק".
הסכם חפוז עם פינטו
עוד עומד שהם על ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד
דבורה פינטו, ועל כך שלא בוררו עד תום החשדות נגד פינטו בפרשת עמותת "חזון ישעיה" - שם, על-פי הודאתו שלו, הוא קיבל 2 מיליון דולר לצרכיו האישיים. שהם מוסיף, כי לוח הזמנים החפוז יצר מצב בו פינטו ייהנה מההטבות המובטחות עוד לפני שיספק את הסחורה בעניינו של ניצב
מנשה ארביב, שעדותו נגדו הייתה העילה לחתימת ההסכם המקל.
שהם מוסיף: "על פניו, ומבלי שנדרש להכניס את עצמנו
בנעליהם של המשיבים, נראה כי המשיבים נחפזו להגיע להסכם עם הרב פינטו, ולא עשו שימוש בכל מנופי הלחץ האפשריים, במטרה למקסם את האינטרס הציבורי". לדבריו, ניתן היה להגיש תחילה כתב אישום נגד בני הזוג פינטו, ורק לאחר מכן לנהל מו"מ על הקלה בעונש תמורת המידע בעניינו של ארביב.
שהם מסכם: "דעתנו אינה נוחה מן ההסכם שהושג, וכאמור קיים
ספק אם תוצאתו של ההסכם היא התוצאה האופטימלית, מבחינת האינטרס הציבורי. למרות ביקורת זאת על ההסכם, עדיין יש להכריע בשאלה האם מדובר בהסכם הנגוע בחוסר סבירות קיצונית, או שמא מדובר, חלילה, בהסכם שהושג מתוך הפעלת שיקולים זרים ובלתי ענייניים. על שאלה זו יש להשיב בשלילה".
ההסתופפות - בלתי ראויה
בעניינו של ברכה אומר שהם, כי היה צורך בבדיקה מקיפה בטרם יוחלט האם לפתוח בחקירה נגדו - וכזו נערכה. המסקנה שאין מקום לחקירה מעוגנת היטב בחומר הראיות, לא היה בה פגם ואומ"ץ לא הצליחה להראות שיש עילה להתערבות בג"ץ. לדברי שהם, ככל שהטענות נגד ברכה מקורן בסביבתו של פינטו - יש להתייחס אליהן בזהירות רבה. עוד הוא מציין, כי ברכה לא היה מסתכן בהקלטת שיחותיו עם פינטו, אם היה לו יסוד לחשוש שפינטו יזכיר סכומי שוחד קודמים שנתן לו (כנטען).
בשולי פסק דינו מתייחס שהם לתופעה של הסתופפות קציני משטרה בכירים בחצרות רבנים: "מדובר בתופעה חברתית בלתי ראויה, וזאת בעיקר כאשר הרב שאליו נקבצים אישי הציבור, חורג מייעודו, ועושה שימוש במעמדו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הידע התורני ועם הסמכות ההלכתית שלו. לכך עשויות להיות
השלכות שאינן תמיד חיוביות, עד כדי פגיעה באמון הציבור באותם גורמים בעלי מעמד במגזר הציבורי".
רובינשטיין עושה השוואה
הנשיאה
מרים נאור אומרת, כי היה מקום להימנע ממיצוי הדין עם פינטו תמורת בירור החשדות נגד ארביב, אם כי גם היא אומרת שההסכם אינו חף מקשיים. "במיוחד תמוהה בעיני ההסכמה שלא לחקור את ניצב ארביב עד חתימת הסדר הטיעון. הסכמה זו מעוררת תמיהה כפולה: מדוע דרש הרב פינטו תנאי זה, ומדוע הסכימה לו המדינה.... התנאי לפיו מי שנעשה עימו הסכם יכתיב למשטרה את מי לחקור, את מי לא לחקור ומתי - קשה מאוד בעיני.
זאת בפרט כשיש נגדו ראיות לכאורה בעניין אחר".
המשנה לנשיאה,
אליקים רובינשטיין, הצטרף לדעתם של שהם ונאור - לא בלי התלבטות, כלשונו. "אודה ולא אבוש כי הטיפול בתיק לא היה חויה מרנינה, שכן יצאנו כולנו בתחושה שהסדר הטיעון שנעשה עם הרב פינטו צריך היה, באינטרס הציבורי,
להיות 'חזק' יותר", הוא אומר. בנושא הקשרים של קצינים עם רבנים הוא אומר, ומפנה את הדברים במישרין לברכה:
"ככל שנעשה אדם בן-בית אצל רב פלוני ומגיע לשם לעתים מזומנות, במיוחד במדים, עלול הדבר להיראות כסוג של תלות שאיננה מתאימה למערכת ציבורית, וכמשמיע ציות בעוד הכפיפות היא לחוק. בשכבר הימים, לפני כמחצית היובל, בהיותי מזכיר הממשלה ביקרתי אצל הרבי מליובאויטש ע"ה, במסגרת מגעים עם גורמים רבניים ואחרים ביהדות ארה"ב בענייני גיור, והדברים היו גלויים - השיחה אף הוסרטה ושודרה.
"אך אין להשוות כמובן כל עיקר בין אירוע כזה לבין הסתופפות מתמדת, ההופכת איש שלטון לבן-בית ולעתים מקבל מרות - או נחזה לכזה - אצל רב כזה או אחר, והדברים נאמרים מבלי לפגוע בכבודו וביושרתו של שום אדם. נושא זה ראוי לביקורת עצמית ולמידתיות והתרחקות, כדי שלא לערב בין ענייני הממלכה לאמונותיך האישיות".
