ימים ספורים לפני שנאלץ לעזוב את מעון ראש הממשלה כשאות קלון על מצחו, הצליח השבוע אהוד אולמרט להוכיח שאפשר (אמנם בקושי רב) להוציא אותו מהפוליטיקה, אך אי-אפשר להוציא את הפוליטיקה ממנו.
"ממשלה שתלך עם כזה יסוד שלא אומרים 'שתי מדינות לשני עמים'", אמר אולמרט על ממשלתו החדשה של בנימין נתניהו, "תמצא עצמה נושאת באחריות לשבר גדול ביותר". הוא לא פירט כמובן מה טיבו של אותו שבר, אך יש להניח כי לא התכוון לתבוסה צורבת לארגון גרילה, לעלייה כוחנית של האיסלאם הקיצוני בחצר האחורית שלנו או למשק משותק ואבטלה גואה, שחושפים הנהגה זחוחה לאחר חודשים של חידלון וחוסר מעש מצידה. אחרי ככלות הכל, אלה הם הישגיה הבלעדיים של ממשלתו, שכבר מילאו מאות עמודי עיתונים בשלוש השנים האחרונות.
"אלה שבסתר לבם יודעים את האמת, אבל מעדיפים שיקולים אחרים שאין בינם לבין טובת המדינה דבר וחצי דבר", ירה ברמז עבה לכיוונו של שר הביטחון, אהוד ברק," הם לא יִינקו, וההיסטוריה הישראלית לא תסלח להם". הוא לא פירט מהם אותם "שיקולים אחרים", אך אין ספק שלא התכוון לשיקולים ענייניים כמו מעטפות תפוחות דולרים, שעומדות מאחורי מכתבי המלצה למאכערים, או לנקודות "נוסע מתמיד" בחשבון המשפחתי, שעומדות מאחורי בקשות למימון כפול ומשולש לשליחויות לחו"ל. בסופו של דבר, כל אלה הם מעללים שלו עצמו, שיתבררו קרוב לוודאי במהרה (יש לקוות) בבית המשפט.
"מי שהולך לממשלה שאלֶה לא קווי היסוד שלה, ומי שביודעין, בעיניים גלויות, עושה כך", המשיך ראש הממשלה היוצא, "עשוי לגרום לפי דעתי לבידודה של ישראל". גם כאן הוא לא פירט מיהו האיש ההולך לממשלה כזו, אך מן הסתם הוא לא התכוון למי שבהיותו שר הבריאות יצק מים על ידיו של יצחק שמיר, האחרון בראשי ממשלת ישראל שהאמינו באמת ובתמים בארץ ישראל השלמה ולמי שהוביל את ישראל למעמד בינלאומי, שאותו מתאר ה"הראלד טריביון" כגרוע ביותר בעשורים האחרונים.
אולמרט לא הסתפק בכך ואף הזהיר מפני "נזק אדיר לישראל", שתגרום אותה ממשלה איומה הממשמשת ובאה. גם את המשפט הסתום הזה הוא לא פירש, אך לא יהיה זה הימור גדול ביותר לומר כי הוא לא התכוון לממשלה, שהעומד בראשה מחק בהבל פה בראיון ל"דר שפיגל" ארבעים שנות עמימות גרעינית, למי שלא הפסיק להתכתש סביב שולחן הממשלה עם שני שרי הביטחון ושרת החוץ שלו.
אפשר כמובן להתפלץ מן הצביעות והיוהרה של אולמרט. אפשר גם להתקומם נגד כפיות הטובה שלו כלפי נתניהו, שעשה עבורו את מלאכת ההסברה במלחמת הלבנון השנייה (ואף ספג האשמות על כך ש"הלך לתיאטרון בלונדון בזמן שחיילים מתים בלבנון"), בעוד שר בכיר בממשלתו היה עסוק בהטרדת קצינה הצעירה ממנו ב-40 שנה, ובמבצע "עופרת יצוקה" - ובעוד ציפי לבני, שרת החוץ יש להזכיר, הייתה עסוקה בעריכת חוגי בית של קדימה.
אבל אפשר גם לראות את הצד החיובי בדבריו אלה של אולמרט. כי דווקא התמהיל המזוקק הזה של חוצפה, ציניות ורוע הוא מתנת הפרידה הטובה ביותר שיכול היה ראש הממשלה היוצא להעניק לנו: תזכורת כואבת אחרונה לכך, שאותן תכונות שיכולות להפוך אדם לפוליטיקאי גדול, עלולות להפוך אותו למנהיג בינוני ולאדם קטן.
