מדינת ישראל מתמודדת מזה שנים רבות עם סוגיית פעילותן ויישובן של אוכלוסיות נוודיות, קרי: האוכלוסיה הבדואית. תופעה הנוודים איננה מיוחדת לישראל. מדינות רבות, מקנדה, פינלנד ורוסיה בצפון, דרך סין, מונגוליה ומדינות מרכז אסיה (אוזבקיסטן, קירגיסטן, טורקמניסטן), עבור לערב הסעודית, מצרים, טורקיה, עירק, מרוקו וירדן באזורנו, ועד אירופה וצוענייה - בכל אלה קיימת בעיית הצורך בטיפול באוכלוסיות המתאפיינות במקום מגורים לא קבוע. מדינה מאורגנת, מודרנית, הרוצה ברישום מסודר של כל אדם בשטחה הריבוני, אינה מעוניינת באוכלוסיה נוודית, שמקום מגוריה איננו קבוע, שלא ניתן בקלות לחייב אותה במיסוי, בשירות צבאי ועוד, ומאידך קשה לספק לה שירותים שמדינה מודרנית אמורה לתת לאזרחיה ולתושביה.
העימות הבלתי נמנע בין בעלי קרקע לנוודים הנעים עליה הביא במשך דורות ל"מלחמת המזרע בישימון", ומדינת ישראל ממשיכה במאבק עתיק יומין זה. נראה כי במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות, עם כניסתה של המדינה המודרנית למזרח התיכון בכלל ולארץ ישראל בפרט, המאבק הלך והתגבר. והוא התעצם כשנוספו לו מניעים אידיאולוגיים כמו הפרחת השממה מנקודת מבטה של התנועה הציונית האחיזה בקרקע כבסיס לקיום לאומי בקרב ערביי ישראל בכלל והאוכלוסיה הבדואית בפרט. טיפוח הדיון במסגרת מערכת היחסים הסבוכה שבין האוכלוסיה היהודית לאוכלוסיה הערבית במדינת ישראל, עוד העצים את הקונפליקט.
דוח ועדת גולדברג שהוגש לא מכבר לשר הבינוי והשיכון, מנסה מחד לעמוד על שורשי הבעיה ומאידך להציע פתרונות. נראה כי אף שחברי הוועדה חקרו ביסודיות את המצב הקיים, הם נאלצו, בלית ברירה, להיעזר במומחים שונים כדי לרדת לשורשי העימות. בקטע של הדוח המנסה לעמוד על מקור הבעיה, קטע שאיננו מהותי אך מאפיין, נפלו לא מעט טעויות המעוררות תמיהות לגבי ערך הדוח כולו. זה אף זה: נראה כי במהלך הדיון בהמלצות, עסקה הוועדה בעיקר בדיון פרטני ולא נדרשה לסוגיה כללית של תהליך קיבוע הנוודים, תהליך שהתבצע בעבר הקרוב במדינת ישראל וממשיך להתבצע במרחב הקרוב אלינו, במדינות השכנות לישראל.
בפתיחת הדוח טוען השופט גולדברג, ש"המציאות חותרת תחת טובת המדינה וטובת הבדואים". בשום מקום בדוח לא מובהר מהי טובת המדינה ומהי טובת הבדואים. האם ריכוזם במקום עונה על טובת המדינה, או אולי דווקא פיזורם בשטח טוב למדינה? האם השארתם בתחומי המדינה היא לטובת המדינה, או אולי לרעתה? האם הסדרת יישובם של הבדואים במקום בו הם נמצאים היא לטובתם או אולי לרעתם, כי בכל מקרה אין הם יכולים לקיים מינהל תקין בפיזורם הנוכחי בשטח, הן באזורים בהם קיים ריכוז אוכלוסיה והן במקומות בהם הבנייה מפוזרת מאוד. נראה כי בדוח עצמו אין כל דיון מעשי בסוגיה זו. כלומר, הוועדה הנכבדה מנסה להציג פתרונות שלא ברור כלל במה הם תורמים "לטובת המדינה ולטובת הבדואים", כשלמעשה זו הייתה אמורה להיות מטרת הוועדה.
קיימות בדוח עוד התייחסויות המעוררות לא מעט תמיהות באשר למקור הנתונים ולאמינותם. בסעיף 3 מדבר הדוח על מצב של "אנרכיה מוחלטת עד אמצע המאה הי"ט". כאן עולה סוגיה עקרונית באשר למושג "אנרכיה מוחלטת". במשטר מסודר של מדינה מודרנית, העדר רישום וסידור כתוב משקף "אנרכיה". אך למצויים בתרבות הנוודית ידוע כי היו הסדרים בני מאות שנים וכל אחד ידע את מקומו ומעמדו בחברה ובמרחב. חיי הבדואים בנגב היו מאורגנים להפליא ולא הייתה שום "אנרכיה מוחלטת". נראה אפוא כי לפי דעת המומחה, שהוועדה אימצה אותה, העדר רישום פירושו אנרכיה. ולא כך הדבר.
בסעיף 3 גם מדובר על סימון גבולות של השבטים הבדואיים בנגב, שנעשה במחצית השנייה של המאה הי"ט. לא ברור מה היה מעמדם של גבולות אלה ומה הם תחמו. ברור מהעדויות ההיסטוריות שגבולות בהם מדובר, שלא סומנו כלל בשטח והועלו רק על גבי מפות כלליות שסביר להניח כי הבדואים כלל לא הכירו ולא קראו, לא תחמו בעלויות על הקרקע ובעצם רק הגדירו את תחומי הנדודים של השבטים השונים. קווים אלה לא הגדירו שליטה. יכול היה אדם לנוע במרחבי השטחים בנגב, ללא כל התחשבות בגבולות השבטים. מכאן ברור כי סימון הגבולות בין השבטים לא היה בו כדי "להתחיל את מהלך הקיבוע" של הבדואים, כפי שנאמר שם. גם הקמת העיר באר שבע לא היה בה כדי לקבע את הבדואים במקום מגורים קבוע. בסך הכול היה זה מהלך מינהלי למיסוד שליטה מרכזית באזור בלתי מיושב שבו נעים שבטי הבדואים. אומנם כמה מאות בדואים התיישבו בבאר שבע בשנים שלפני קום המדינה, אך עיקר תושבי העיר היו יושבי קבע מעזה, מחברון ומהסביבה ואף יהודים התיישבו בה. מהלך זה היה מהלך מינהלי של השלטון שהשפיע מעט מאוד על האוכלוסיה הבדואית בנגב. יש לזכור כי מהלכים כאלה נעשו גם בתקופה הרומית-ביזנטית וגם בתקופות אחרות, ולא היה בהם אלא ליישב רק כמה מאות בודדות של בדואים ביישובי קבע.
בסעיף 6 בדוח מובלעת החשיבות העקרונית שהחקיקה של ממשלת ארץ ישראל המנדטורית עשתה בביטול זכות ההכנסה של קרקעות "מוואת" לפעילות יישובית. מהלך זה מאפיין את המערכת הממוסדת, האירופית, הרואה בבעלות על הקרקע את חזות הכול ואינה מוכנה להתייחס למערכת שונה, אחרת, המאפשרת הפרחת שממות המדבר שלא בעזרת הרשות המוסדית. ראוי לציין כי גם החוק העות'מאני מאמצע המאה הי"ט דגל ברישום שלטוני, למען הרחבת מעגל משלמי המס, ובכך פגע בערכי החיים במדבר.
בסעיף 9 מציין הדוח הערכות שונות של השטח שהיה מעובד על-ידי הבדואים לפני קום המדינה. אומנם הדוח קובע כי ההערכות שונות, ולכל אחד הערכותיו שלו, אך נראה כי לפער בין 2 מיליון דונם ל-60 אלף דונם שעובדו ערב הקמת המדינה על-ידי הבדואים בנגב, צריך להיות מצורף הסבר. ההערה המצורפת בדוח, שכל אחד מחזיק ומוסר מספרים משלו, איננה מספקת.
בסעיף 10 בדוח נאמר כי משנת 1939 נאסרה דריסת רגל יהודית בנגב. חוקי הקרקעות משנת 1940, שנגדם פעל היישוב היהודי במרץ בשנים האחרונות לשלטון הבריטי בארץ ישראל (1948-1940) לא אסרו על "דריסת רגל יהודית בנגב" ולא מנעו הימצאות יהודית בנגב ואף לא בניית יישובים על קרקעות שהיו בבעלות יהודית או שנרכשו בדרכים חוקיות שונות גם לאחר חקיקת חוק הקרקעות. הקמתם של 11 היישובים העבריים במוצאי יום כיפור תש"ז, ולפניהם הקמת שלושת המצפים בנגב בתקופת מלחמת העולם השנייה, בחסות, בידיעת ואף בעידוד השלטונות הבריטיים,מעידה על את אי-נכונות הטענה. בתקופה זו נערכו סיורים, טיולים, פעילויות כלכליות ואחרות על-ידי יהודים שפעלו בנגב מאז 1940.
בסעיף 11 מדבר הדוח על מפקדי אוכלוסין שנערכו בארץ ישראל. בשונה מהנאמר בדוח, המפקד הבריטי המודרני הראשון בארץ ישראל נערך בשנת 1922, והמפקד של 1931 היה השני והאחרון שנערך בתקופת השלטון הבריטי. במפקד 1922 היו הרבה יותר בדואים בארץ לעומת מפקד 1931, שהיה מדעי יותר אך גם בו הנתונים לא היו ראויים. השלטון הבריטי בארץ ישראל לא ערך כל מפקד בשנת 1946 וכל ההערכות של האוכלוסיה בארץ בכלל ושל אוכלוסיית הבדואים בפרט, רחוקות מאוד מהמציאות.
בסעיף 16 בדוח מדובר על צה"ל שכבש את רוב הנגב מהמצרים במלחמת השחרור. המצרים לא נעו ממזרח לקו באר שבע-חברון (אף שמצפה בית אשל ממזרח לבאר שבע היה נצור) ומדרום לקו באר שבע-ביר עסלוג' (משאבי שדה)-עוג'ה אל חפיר (ניצנה). מרבית הנגב לא הייתה כלל בידי הצבא המצרי ולכן מן הסתם לא נכבשה ממנו. עוד ראוי להזכיר כי חלק הנגב שבו שהה הצבא המצרי במהלך המלחמה נכבש על-ידי המצרים שפלשו לארץ ישראל בראשית המלחמה, וצה"ל רק השתלט על השטח שקודם השתלטו עליו המצרים.
אלה רק דוגמאות קטנות המראות כי המידע ההיסטורי ואולי גם האחר שעמד בפני חברי הוועדה לא היה מלא ונכון, או לפחות כך זה משתקף בדוח עצמו.
בסעיף 21 מוסר הדוח על מספרי הבדואים במפקדים השונים שערכה מדינת ישראל. אומנם ניתנת טבלה המנסה להראות שינויים בשבטים שונים בין מפקד 1961 למפקד 1983, אך עיון בטבלה מעורר תמיהות רבות לגבי שבטים שמספר חבריהם הוכפל, מול כאלה שכמות האוכלוסיה בהם נשארה כמקודם או אף פחתה. לא ברור מי הם המאכלסים את העיירות המופיעות במפקד 1983 ולא ברור כלל כיצד אוכלוסיה זו הכפילה עצמה במשך 20 שנה.
