הלב מתרונן למראה התורים המשתרכים בדוכני הספרים של שבוע הספר העברי. מסתבר שגם בעידן הטכנולוגיה, שבו יש דומיננטיות למחשב ולטלוויזיה, לא נס, עדיין, ליחו של הספר. אבל, לא רק בשבוע הספר, שבו נערכים מבצעי-הוזלה של ממש. גם במרוצת השנה יש לספר העברי עדנה, והכינוי המסורתי של "עם הספר" שדבק בנו, נותר, מן הסתם, על כנו.
בשנה האחרונה המשיכה הספרות הישראלית להתהדר בראשי הליגה העליונה שלה, כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן. אבל, יש גם פריצת-דרך לסופרים מ"הליגה הלאומית", שהוכיחו את עצמם בספריהם האחרונים ושנבחרו למועמדי פרס ספיר היוקרתי לספרות:
נורית גרץ, בספרה "על דעת עצמו" - תיאור מסכת-חייו העשירה של בעלה, עמוס קינן, כעיתונאי, סופר, מחזאי, פסל, צייר, פעיל-שלום ושתיין;
אמנון דנקנר, בספרו "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" - רומן על ילד יתום מאח שגדל בירושלים של שנות החמישים בבית שאותו חולקות מספר משפחות;
רונית מטלון, בספרה "קול צעדינו" - ספר על בית, על אין-בית ועל התשוקה לבית, כשהבית כאן הוא צריף של "עמידר" בשכונת-שוליים בישראל של שנות החמישים והשישים;
אלון חילו, בספרו "אחוזת דג'אני", שהוא רומן היסטורי המתרחש ביפו של 1895 והמכיל שני יומנים מקבילים של דמות מוסלמית ודמות יהודית; ו
איריס לטעל, בספרה "אש בבית", על שני זוגות, 24 שעות ומניפת-חיים שלמים, הנפתחת ונסגרת חליפות במחול סיפורי אלים.
