הרמן, האם תוכל לסקור את ההיסטוריה של “התוכנית להכשרת מנהיגות משפטית בתחום זכויות האדם”, ובמיוחד כיצד נולד הרעיון? האם כבר היו בנמצא מודלים דומים לתוכנית מסוג זה?
הרעיון לייסד את התוכנית עלה בדעתי כשביקרתי בישראל לראשונה ב-1983, בסיור לימודי של “בני ברית”. רציתי להחליף דעות עם אנשים שעשו עבודה דומה לזו שעשיתי בארצות-הברית, אנשים הלוקחים חלק בהגנה על זכויות האזרח וחירויותיו. לתדהמתי גיליתי שרק אחדים עסקו בכך: רות גביזון וקנת מן, וגם האגודה לזכויות האזרח שעורך-הדין שלה עבד במשרה חלקית בלבד — וזה הכול, פחות או יותר.
כך עלה בדעתי ליזום פרויקט שייצור תשתית לעריכת-דין לקידום מטרות ציבוריות בנושא חירויות האזרח בישראל. חשבתי שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת תהיה להביא לארצות-הברית מדי שנה שניים או שלושה עורכי-דין כדי שילמדו את היסודות של עריכת-דין למטרה ציבורית, ולאחר מכן יחזרו לישראל לשנה נוספת שבה יעבדו בארגון זכויות אדם ישראלי ויישמו את הידע שרכשו בארצות-הברית. המחשבה הייתה לכלול בתוכנית גם לימודים אקדמיים, אבל בעיקר שהתוכנית תתמקד בפרקטיקה של עריכת-דין באמצעות התמחות בכמה מהארגונים הציבוריים באזור וושינגטון הבירה.
מה היו הצעדים הראשונים בהקמת התוכנית? האם היה קל לשכנע את השותפים הנוספים - הקרן החדשה לישראל ובית הספר למשפטים באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון הבירה? מה הייתה תגובתם הראשונית לרעיון?
אחרי הביקור בישראל חזרתי לארצות-הברית ושוחחתי על הרעיון עם הדיקן של בית הספר למשפטים דאז, תומאס בורגנטל (כיום חבר בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג). תומאס קידם את הרעיון בברכה והסכים להעניק בכל שנה מלגת לימודים אחת בגובה שכר הלימוד. גם כמה שופטים ועורכי-דין ישראלים שעמם שוחחתי על הרעיון - כמו חיים כהן, יצחק זמיר וגדעון האוזנר - הביעו את תמיכתם.
מאיפה הגיע המימון? איך נוצרה ההתקשרות עם הקרן החדשה לישראל?
גיוס הכספים עבור התוכנית היה משימה קשה. הקשר עם הקרן החדשה לישראל החל כשנפגשתי עם מנכ”ל הקרן דאז, ג’ונתן ג’קובי, והוא קישר אותי עם פיליפ וורבורג, אז סטודנט בהרוורד. וורבורג הסכים לתרום לתוכנית עשרים אלף דולר. המימון הראשוני הזה, עם הפטור משכר לימוד לאחד העמיתים, העלה אותנו על דרך המלך, וכך יכולנו לשלוח לוושינגטון את העמית הראשון, יהושע שופמן, המכהן כיום כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. באותה תקופה שימש יהושע כיועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח.
למעשה שיתוף הפעולה בין הקרן החדשה לישראל לבין בית הספר למשפטים באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון החל כבר בראשית הדרך. הסכמנו על כך שהישראלים יהיו אחראים לבחירת העמיתים ולניהול החלק הישראלי של התוכנית, ושהשנה בוושינגטון תהיה תחת אחריותם של השותפים האמריקנים. עם זאת, היה תנאי אחד שהצבתי מראש: שבכל שנה תהיה בתוכנית לפחות עמיתה אחת. תנאי זה בוטל לפני שנים אחדות כשהיה ברור שאין מחסור בעורכות-דין.
כן, אני יודעת. אני הייתי האשה הראשונה שזכתה ליהנות מהתנאי הנפלא הזה.
למען האמת, חשבתי שהתוכנית לא תחזיק מעמד יותר מחמש שנים, עשר שנים לכל היותר.
מהם, לדעתך, הישגיה העיקריים של התוכנית?
באופן כללי התוכנית יצרה קבוצה גדולה של עורכי-דין מקצועיים המתמחים בעריכת-דין לשינוי חברתי בישראל, דבר שלא היה קודם לכן, וגם הניחה תשתית לפרקטיקה חדשה במקצוע ולהזדמנויות עבודה חדשות. עריכת-הדין למטרה ציבורית שינתה את השיח המקצועי בישראל על-ידי כך שהפיחה בו מחויבות אידאולוגית. כמו-כן הוקמו בישראל ארגונים חדשים לקידום מטרות ציבוריות - רבים מהם על-ידי בוגרי התוכנית.
יש כמה ארגונים שאני גאה בהם במיוחד. בראש ובראשונה - “עדאלה”, הארגון המשפטי הראשון בישראל לזכויות המיעוט הערבי. רבים מהבוגרים הערביים שלנו עשו את שנתם השנייה ב”עדאלה”, ולא מעט מהם נשארו בארגון במשך שנים אחדות ואף יותר. בין אלה ניתן למנות לא רק את חסן ג’בארין, מייסד הארגון, אלא גם את יוסף ג’בארין, מוראד אל-סאנע, סאוסן זהר, ג’מיל דקואר, גדיר ניקולא ואחרים. השופט העליון אהרן ברק אמר לי בזמנו כי לדעתו “עדאלה” שיפר באופן משמעותי את איכות הייצוג המשפטי של המיעוט הערבי בישראל. אני חושב שזה לא יהיה מוגזם לומר שהתוכנית יצרה קבוצה משמעותית ומיומנת של עורכי-דין ישראלים-פלשתינים לזכויות אדם. עורכי-הדין של “עדאלה” עושים עבודה יוצאת-דופן באיכותה, ולדעתי ארגון זה מהווה את אחד מהישגיה הבולטים ביותר של התוכנית.
אני גם שמח מאוד על כך שהתוכנית נתנה דחיפה לייסודן של רשתות נשים לקידום מטרות ציבוריות ולעריכת-דין בעלת סדר יום פמיניסטי. כפי שציינתי, התנינו את התוכנית בכך שבכל שנה תהיה לפחות אשה אחת בקרב העמיתים, והתוצאות לפנינו. את, נטע, מובילה את עריכת-הדין הפמיניסטית בישראל; תמר מורג היא כיום מעורכות-הדין המובילות בישראל לזכויות ילדים, וכך גם טלי גל; סוהאד חמוד מובילה במאבק לזכויות האשה הערבית, וכך גם סאוסן זהר; דנה מירטנבאום, מומחית בסחר עולמי בבני אדם ובמיוחד בסחר בנשים, יצרה תוכנית הכשרה חדשנית למנהיגוּת לנשים ערביות ויהודיות; קארין אלהרר היא אחת ממובילות המאבקים של התנועה למען זכויות של אנשים עם מוגבלויות, ומנהלת קליניקה משפטית באוניברסיטת בר-אילן התומכת בנשים בעלות מוגבלויות נפשיות. הרשימה עוד ארוכה.
תוצאה חשובה נוספת של התוכנית היא ייסודה של הסנגוריה הציבורית בישראל. אחד מבוגריה הראשונים של התוכנית, משה הכהן - כיום הסנגור הציבורי המחוזי בירושלים - היה כוח מניע בהקמתו של גוף זה בישראל, יחד עם פרופ’ קנת מן ושופטת השלום דנה מרשק-מרום, שגם היא בוגרת התוכנית. פעילויות אחרות הראויות לציון הן הפעילות המשפטית בנושא של הומואים ולסביות, שחוד החנית שלה הוא דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח; ההגנה על זכויות הקשישים שמוביל ישראל דורון, וכמובן המחלקה המשפטית של האגודה לזכויות האזרח, שהתרחבותה נשענת במידה רבה על עמיתים החוזרים מוושינגטון כדי לעבוד בה, לרבות אדם פיש, גילה שטופלר, אילן סבן, מוחמד דחלה ורבים אחרים.
האם היה פרק זמן קשה במיוחד בתוכנית?
לא ממש. עד כמה שהדבר נוגע לי, כלל לא היו זמנים קשים בתוכנית. כמובן, הקרן החדשה לישראל הייתה צריכה לגייס את הכסף לתוכנית, ולעתים זה לא היה פשוט, אך ברבות השנים החלו לתמוך בתוכנית קרנות נוספות. מאמצע שנות השמונים, בית הספר למשפטים החל לממן שכר לימוד גם לעמית שני, כך שהשתתפותו של בית הספר מוערכת כיום בכמעט חמישים אלף דולר לשנה. מלבד זאת, לפני שנים אחדות הסכים המכון לחברה פתוחה (Open Society Institute) לממן עמית ישראלי-פלסטינאי.
איך אתה רואה את עתידה של התוכנית, בהינתן הצלחותיה המרשימות ביצירת התחום של עריכת-דין ציבורית-חברתית כפרקטיקה מובילה ובת-קיימא בישראל של היום?
זה נכון שבימינו הפרקטיקה של קידום מטרות ציבוריות בישראל היא מבוססת למדי, ושהערך המוסף של בוגרי התוכנית כבר אינו גדול כפי שהיה בשנותיה הראשונות. עם זאת, הקרן החדשה לישראל ובית הספר למשפטים באוניברסיטה האמריקנית אינם מעוניינים לבטל את התוכנית מאחר שהיא עדיין טומנת בחובה את פוטנציאל התרומה לפרקטיקה המשפטית למען מטרות ציבוריות בישראל. ייתכן שעלינו לנווט את התוכנית לאופקים חדשים. עד כה, למשל, זכויות כלכליות-חברתיות ועיסוק משפטי בעוני לא היו בעדיפות גבוהה ברשימת תחומי העניין של העמיתים, ואני מקווה שהמצב הזה ישתנה משום שיש בכך צורך. בשנה האחרונה היה איציק דסה, שייסד את ארגון “טבקה”, עורך-הדין האתיופי הראשון שהצטרף לתוכנית. עם זאת, עדיין אין לנו ייצוג משביע רצון של קהילות מהגרים אחרות.
האם, להשקפתך, היו לתוכנית תוצאות שלא צפיתם מראש?
בהחלט. לא דמיינתי שבוגרים רבים כל כך יפנו להרחבת תחום הפעילות המשפטית לקידום מטרות ציבוריות ושינוי חברתי, פעילות שבחלקה התבצעה באמצעות הקמת ארגונים חדשים על-ידי הבוגרים. חשבתי שהמרב שניתן לצפות לו הוא שהם ימשיכו לעסוק במקצועם לצד פעילויות פרו-בונו שיעניקו במסגרת הפרקטיקה הפרטית. זה אכן קרה במידת מה, אך רבים ייסדו ארגונים ופרויקטים חדשים וחדשניים. מספר לא קטן מקרב בוגרי התוכנית נהפכו למרצים, וכמו במקרה שלך הם מלמדים וממשיכים בעבודתם בנושאים הנוגעים לקידום מטרות ציבוריות. המסקנה שלי ברורה: אם מספקים לאנשים מבריקים ואנרגטיים את ההזדמנות הנכונה לפרוש את כנפיהם, הם יעשו זאת. והם אכן עשו זאת - זה קרה.
האם אתה חש אכזבות כלשהן?
ובכן, קיוויתי שעורכי-דין ערבים ויהודים יקימו בבוא הזמן ארגון משותף לזכויות אדם, שיקרב בין שתי הקהילות המשפטיות. זה עוד לא קרה ואני עדיין מקווה. קיוויתי גם שבוגרי התוכנית יכוננו רשת מקצועית חזקה, מעין ארגון של בוגרי התוכנית. גם זה עדיין לא קרה. יתכן שבשלב הנוכחי עמיתי התוכנית הם רק חלק מהיריעה של הפרקטיקה המשפטית לקידום מטרות ציבוריות בישראל, ושהם מזהים את עצמם כחלק מקהילה מקצועית רחבה יותר ולאו דווקא כקבוצת בוגרי התוכנית.
