בתי המשפט מחוייבים לפסוק לפי החוק ולעשות משפט צדק.
מדובר בשתי חובות נפרדות. חובה לדון לפי החוק מצד אחד, וחובה לעשות צדק מצד שני.
המקור המשפטי לכך הוא הצהרת השופטים, בסעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע- "מי שנתמנה שופט יצהיר הצהרת אמונים לפני נשיא המדינה ; ואלה דברי ההצהרה : "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".
אך מה הדין כאשר יש התנגשות בין החוק לצדק? כיצד ביהמ"ש צריך לפסוק במקרה כזה-לפי החוק או לפי הצדק? למיטב ידיעתי אין על כך הכרעה בחוק הישראלי.
בפרשת קעדאן קבע הנשיא ברק שכאשר יש סתירה בין חוק לצדק-יד החוק על העליונה. השופט לא התייחס לחוק יסוד: השפיטה, וקשה להסכים עם דבריו. לא ברור מדוע יש להעדיף את החוק על הצדק, ולא להיפך. הרי השופט מחוייב לשניהם.
לכאורה היה מקום לפנות לחוקי היסוד. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מטיל הגבלות על כוחה של הכנסת. ניתן לפסול חוק אם הוא עומד בסתירה לערכיה של מדינת ישראל. לכאורה יכול ביהמ"ש לפסול או להתעלם מחוק שמנוגד לצדק בנימוק שהוא לא חוקתי.
אולם החוק חל רק על חוקים שנחקקו מיום כניסתו לתוקף. הוא לא חל על חקיקה שהייתה קיימת לפני כן. לא קשה למצוא חוקים ישנים, שעומדים בסתירה לצדק אבל לא ניתן לפוסלם מכוח החוק.
לדעתי כאשר יש סתירה בין חוק לצדק, יש להכריע ביניהם, כמו בכל מקרה שבו על ביהמ"ש להכריע בין ערכים נוגדים.
כאשר יש סתירה בין חוק לצדק על בית המשפט להעדיף את הצדק. החוק הוא אמצעי לעשיית צדק.
העדפת החוק על הצדק עלולה לגרום לציות עיוור ומעשים מחרידים.. הדוגמה הקיצונית היא גרמניה הנאצית שבה פשעים נגד האנושות נעשו בחסות החוק. אכן, טענת ההגנה המרכזית של פושעי המלחמה במשפטי נירנברג, הייתה שהם צייתו לחוק. ביה"ד הבינלאומי לא קיבל את טענתם. לשיטתו של הנשיא ברק, יתכן שביה"ד טעה.
