ביום הכיפורים של שנת תשל"ד, כשהלך הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל להתפלל כוותיקין, ראה את מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל צועד לכיוון כולל 'חזון איש' מכיוון רחוב רשב"ם. שאלתי אותו, סיפר הגרב"צ, מדוע הוא מגיע משם לבית כנסת, ולא מביתו, ואמר לי דבר פלא: "בעת שישנתי נראו לי המילים 'קרע שטן', כשהאות רי"ש שב'קרע' מנותקת ומרחפת מעל התיבה. והיות שליל יום הכיפורים הוא, התעוררתי ופחד ובעתה אחזוני, חזיון זה מה טיבו? שמא סימן רע הוא?".
"מיד קמתי", הוסיף מרן הגראי"ל וסיפר, "והלכתי למרן הסטייפלר וסיפרתי לו את החלום. הוא לקח ספר תהלים ונתן לי, ושנינו אמרנו זמן ממושך פרקי תהלים. לכן עכשיו אני הולך מביתו להתפלל תפילת ותיקין", סיים מרן את דבריו.
באותו היום נפתחה מלחמת יום הכיפורים כידוע. אחרי תקופה, כשהיה הגרב"צ זצ"ל אצל הסטייפלר, שח לו הסטייפלר: "מי יודע מה היה יכול לקרות ללא אותו תהלים שהיה בליל יוה"כ, שזה היה עוד קודם הצרה" (תפילה לפני הצרה מועילה הרבה יותר מאשר בתוך הצרה, כמבואר בחז"ל).
הגרב"צ פלמן, שהתפעל מהמעשה, סיפרו בשעתו ברבים באחד משיעוריו. כששמע מכך מרן הגראי"ל זצ"ל, ביקשו שלא יספר זאת יותר. ואכן, לימים כאשר בנו של הגרב"צ שאל אותו על פרטי הסיפור, אמר לו הגרב"צ כי אחר שרבנו ביקש שלא לספר זאת ברבים - "הסיפור הזה כאילו נשכח ממני".
אבל היה עד נוסף לאותו סיפור, וכך היה מעשה:
באותה שנה, לאחר תפילת הנץ החמה בכולל 'חזון איש', כאשר יצא הגאון הצדיק רבי משה ברנשטיין זצוק"ל מבית הכנסת, פגש את מרן הגראי"ל זצ"ל והנה פניו חיוורות ודואגות. חשש רבי
משה שמא חולשת הצום גרמה לכך, וכשפנה לשאול בשלומו השיח לו מרן זצ"ל את לבו: "חוששני מחזיון לילה. בעת שישנתי נראו לי המילים 'קרע שטן' כשהאות רי"ש שב'קרע' מנותקת ומרחפת מעל התיבה. התעוררתי בפחד, שהרי ליל יום הכיפורים הוא, ושמא ח"ו סימן רע הוא?"
רבי משה שמע והשתומם, בירך את רבינו ב'גמר חתימה טובה' ופנה לדרכו בלב כבד. בצהריים, בשעה שתיים, החרידה את ארץ ישראל צפירת אזעקה, ומפה לאוזן נפלה הברה: מלחמה עזה פרצה. אחר-הצהריים, לעת תפילת המנחה, פגש שוב מרן זצ"ל את הגאון רבי משה ואמר לו: "נו, אולי, פתרון החלום הוא"...
עוד בערבו של יום, ראה הגאון רבי משה זצוק"ל צורך לספר את אשר אירע לידידו הגר"נ נבנצאל זצוק"ל, והוא סיפר זאת לבניו שיבדלחט"א (ע"פ "כאיל תערוג").
