פרקליטות המדינה הציגה בבית המשפט העליון הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה בנוגע למעצרים, אך טענה שעולה ממנה מסקנה הפוכה מזו הכתובה בה. כך מגלה (יום ד', 4.9.19) פסק דינו של השופט
ניל הנדל. עוד מתברר, כי הפרקליטות ניסתה להביא למצב בו מעצרים יוארכו מעבר לקבוע בחוק.
הסוגיה שעלתה לדיון הייתה אורך המעצר המירבי לאחר הצהרת תובע על כוונתו להגיש כתב אישום; החוק מדבר על חמישה ימים. הפרקליטות טענה, כי יום הגשת הצהרת התובע אינו נכלל במניין, וכי חמשת הימים יתחילו רק מחצות הלילה. משמעות הדבר הייתה, כי המעצר עשוי להימשך יותר מחמישה ימים. הנדל דחה עמדה זו וקבע, כי יום ההצהרה הוא היום הראשון מתוך החמישה - גם אם בפועל יהיו בו רק כמה שעות - כך שהמעצר יימשך רק עוד ארבע יממות.
אחת הטענות המרכזיות של הפרקליטות הייתה, כי חוק הפרשנות תומך בעמדתה, שכן נאמר בו: "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במניין". לחיזוק עמדה זו, ציטטה הפרקליטות הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, כפי שמתאר הנדל:
"לטענת המדינה גישתה מתבססת על הנחיה מספר 4.3000 של היועץ המשפטי לממשלה. אולם עיון בהנחיה זו מלמד כי בניגוד לנטען, היא אינה מפרשת את חוק המעצרים על יסוד חוק הפרשנות אלא להפך: נקבע בה במפורש כי תכליות דיני המעצרים מחייבות את המסקנה שסעיף 10 (א) לחוק הפרשנות אינו חל על מניין ימי מעצר. כך מלכתחילה, ולא 'בדיעבד' ולפנים משורת הדין.
"המילה 'החמרה' על הטיותיה השונות כלל אינה נזכרת בהנחיה, שקובעת בפירוש: 'סעיף 1 לחוק הפרשנות, קובע כי חוק זה יחול אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה. על יסוד הטעמים האמורים, יש מקום לומר כי ההוראה בסעיף 10 (א) לחוק הפרשנות אינה מתיישבת עם העניין של הארכת מעצר על-ידי שופט לפי סעיף 17 לחוק המעצרים' (סעיף ה(4) להנחיה). המדינה הצהירה כי טענותיה נטועות בהנחיה, אך דווקא אימוץ ההנחיה מוביל לדחיית עמדת המדינה, המבוססת בעיקרה על חוק הפרשנות".
הנדל קובע, כי חוק הפרשנות אינו חל על חוק המעצרים, משום שהוא מיועד למקרים בהם אין חשיבות לשעות בודדות - ולא לשלילת חרותו של אדם. החלתו על חוק המעצרים גם אינה עולה בקנה אחד עם לשונו של חוק זה. לכן, יש לבחון את חוק המעצרים לגופו - וגם הוא מוביל למסקנה, שיום הצהרת התובע הוא הראשון מבין החמישה. הנדל מדגיש במיוחד את העובדה, שהחוק מדבר על "תקופה שלא תעלה על חמישה ימים" - ואילו גישת המדינה תוביל לכך שתמיד הארכת המעצר תהיה יותר מחמישה ימים.
עמדה זו גם נוגדת את הפרקטיקה הנהוגה בבתי המשפט מזה למעלה מ-20 שנה, מציין הנדל. הפרקליטות טענה שהשינוי מתבקש מריבוי התיקים ומכך שהתובעים אינם מספיקים להכין כתבי אישום בתוך חמישה ימים - אך הנדל קובע שאין הדבר מצדיק הפרה של הוראת חוק מפורשת. עוד מזכיר הנדל, כי הכלל בדיני מעצרים ומאסרים הוא ש"מקצת היום ככולו". כך למשל, ימי מעצר נמדדים מיום ההחלטה, גם אם בפועל נותרו בו רק שעות בודדות.
השופט
דוד מינץ הסכים עם הנדל, אם כי לדעתו בית המשפט יכול להאריך את המעצר לאחר הצהרת התובע בחמש יממות שלמות. השופטת
יעל וילנר הצטרפה לדעתו של הנדל, כך שהמעצר יהיה ארבע יממות ועוד שארית היום הראשון. את המדינה ייצגו עוה"ד שרית משגב ושאול כהן, ואת החשודים בעניינם התקבלו ההחלטות המקוריות - עוה"ד נתי לגמי ו
דוד ויצטום.