פעיל ה-BDS עומר שאקר יגורש מישראל תוך 20 יום. כך קובע (יום ג', 5.11.19) בית המשפט העליון, באשרו את החלטת שר הפנים,
אריה דרעי, שלא להאריך את היתר הישיבה של שאקר בישראל, כעובד מטעם ארגון Human Rights Watch.
שאקר קיבל היתר ישיבה ועבודה אשר פג ב-31.3.18, ומאז הוא בישראל רק מכוח צווי ביניים. ההיתר ניתן לבקשת משרד החוץ ומנימוקים מדיניים, אך דרעי החליט שלא לחדשו לאחר שהשתכנע, כי מדובר במי שפועל בצורה ממשית להטלת חרם על ישראל. בין היתר, הוא ניסה להשפיע על פיפ"א לנקוט צעדים נגד שש קבוצות כדורגל ישראליות.
בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת
תמר בזק-רפפורט) דחתה את עתירתו של שאקר, וכעת דוחה השופט
ניל הנדל את ערעורו. הנדל מציין, כי הדיון מתמקד אך ורק בעניינו של שאקר, שכן בפני בג"ץ תלויה ועומדת עתירה נגד תיקון חוק הכניסה לישראל - האוסר ככלל להעניק אשרה ורשיון ישיבה לפעילי חרם. דרעי פעל מכוחו של תיקון זה, אך כאמור הסוגיה העקרונית תידון בנפרד, ובנוגע לשאקר נבחנה רק הפעלת שיקול הדעת בידי דרעי.
בזק-רפפורט פרסה על פני עשרה עמודים את קביעותיה העובדתיות לגבי פעילותו של שאקר לקידום חרם על ישראל, על יהודה ושומרון ועל גופים ישראלים - מציין הנדל. הוא החל בפעילות זו בשנת 2006, בהיותו סטודנט, והמשיך בה לאחר שהצטרף ל-Human Rights Watch ואף לאחר שהתיישב מטעמו בישראל. הנדל מדגיש, כי ההחלטה נוגעת רק לשאקר ולא לארגון, אשר יוכל לבקש להעסיק עובד אחר "שאינו מעורב עד צוואר בפעילות BDS". מעשיו של שאקר מלמדים על מעורבותו הרבה בחרם, ומכאן שהחלטתו של דרעי ניתנה במסגרת סמכותו, קובע הנדל.
ברמה העקרונית אומר הנדל: "אין ספק כי אדם השולל את הלגיטימציה של מדינת ישראל או של שליטתה באזור [יו"ש], ומבקש לערער אותה באמצעות חרם, נכלל בהגדרת סעיף 1 לחוק החרם, גם אם הוא מסווה את עמדתו ברטוריקה של הגנה על זכויות אדם או על המשפט הבינלאומי. המבחן הוא מבחן מהותי, והמילים שבהן עטוף מסע הדה-לגיטימציה אינן מעניקות לדובר חסינות. המורכבות מתעוררת במצבים שבהם קיימת פעילות ממשית להגנה על זכויות אדם, אלא שישנו קשר מובנה וישיר בין עצם קיומה של מדינת ישראל - או שליטתה באזור - לבין הפגיעה-לכאורה בזכויות".
השופטים
נעם סולברג ו
יעל וילנר הסכימו עם הנדל, תוך שהם מעירים, כי בניגוד לדעתו - אין הם סבורים שאזרחים זרים (כמו שאקר) יכולים לעתור לבג"ץ בטענה שחוק החרם פוגע בחופש הביטוי של אזרחי ישראל. בלשונו של סולברג: "לא אלמן ישראל, ולא עומר שאקר צריך להיות לאזרחי ישראל לפה. באין לשאקר זכות חוקתית להיכנס לישראל, אין הצדקה לאפשר לו מעקף, כניסה ארצה לשם מניעת פגיעה נטענת בחופש הביטוי של אזרחי ישראל ותושביה, בהיותם ה'מוּטבים' של כניסתו ארצה".
שאקר חויב בתשלום הוצאות בסך 7,500 שקל. את שאקר ייצגו עוה"ד
מיכאל ספרד ואמילי שפר עומר-מן; ואת המדינה - עוה"ד קובי עבדי ורן רוזנברג.
