"פומביות הדיון היא הכלל ואיסור הפרסום הוא החריג", גם כאשר מדובר בפרסום שמו של חשוד בפלילים. כך אומרת (יום ג', 26.11.19) שופטת בית המשפט העליון,
דפנה ברק-ארז, בהסכמת השופטים
דוד מינץ ו
עופר גרוסקופף. בית המשפט העליון שב ומדגיש את עקרון פומביות הדיון וחשיבותו, לצד הצורך לאזן אותו מול זכויות חשובות אחרות.
ברק-ארז אומרת: "לפי עקרון זה, ככלל, פרטיו של כל הליך משפטי
יהיו גלויים לציבור. דומה כי אין צורך להכביר במילים על חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, המבטיח את שקיפות ההליך השיפוטי, מאפשר קיום מנגנוני בקרה וביקורת ומהווה רכיב חיוני במשטר דמוקרטי שבליבו
חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת... מובן כי עקרון פומביות הדיון איננו מוחלט - כאשר מנגד ניצבות זכויותיהם של בעלי הדין ל
כבוד, לשם טוב ולפרטיות, שאף הן כידוע זכויות יסוד חוקתיות, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
ברק-ארז מתייחסת לפרסום שמו של חשוד בפלילים, באומרה, כי "אין לכחד כי ייחוס חשד פלילי לאדם פוגע בזכויות אלה, כאשר הדימוי השלילי עלול להמשיך וללוות אותו במשך כל ימי חייו, וזאת אף אם לא הוגש נגדו כתב אישום". אולם היא מדגישה, "לפי האיזון שהתווה המחוקק, עקרון פומביות הדיון הוא הכלל - ואיסור הפרסום הוא החריג לו. בהתאם לכך, הוראות בדבר דיון בדלתיים סגורות או איסור על פרסומם של פרטים מההליך המשפטי יחולו רק בהתקיים נסיבות מיוחדות. בית משפט זה הדגיש לא אחת כי יש לפרש חריגים אלו בצמצום, נוכח מעמדו הרם של עקרון פומביות הדיון".
הדברים נאמרו בהחלטתו של בית המשפט העליון להתיר לפרסם, כי בדצמבר 2013 נחשד אמרגנו ומנהלו הזמר אייל גולן, בני פרץ, בעבירות המין בקטינות שיוחסו לגולן ולאביו,
דני ביטון. התיק נגד גולן נסגר, ביטון נדון לשנתיים מאסר ואילו התיק נגד פרץ נסגר ב-2015 מחוסר הוכחות. כל אותו זמן היה תלוי ועומד צו איסור פרסום על שמו, אך בית משפט השלום בתל אביב קיבל את בקשת
עיתון הארץ לבטלו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של פרץ, וכעת הוא נדחה גם בידי בית המשפט העליון.
הערעור העלה את הסוגיה העקרונית מה דינו של צו איסור פרסום שהוצא במהלך חקירה ללא מועד פקיעה, והחקירה הסתיימה בסגירת התיק: האם הוא נמשך לעד (כטענתו של פרץ), האם הוא פוקע אוטומטית או שיש לבקש מבית המשפט להסירו. ברק-ארז קבעה, כי התשובה השלישית היא הנכונה. על גישתו של פרץ היא אומרת, כי משמעותה "הגבלת קבע על זרימת מידע לציבור, תוצאה שנמצאת בסתירה חזיתית לעקרון פומביות הדיון" ואף בניגוד לחוק בתי המשפט.
ברק-ארז מצביעה על גורמים המובילים לכך שדווקא משום שהתיק נסגר, יש להתיר לפרסם את שמו של החשוד-לשעבר: "הסרתם של צווי איסור פרסום דווקא במקרים הנוגעים להחלטה שלא להעמיד לדין היא בעלת חשיבות מכרעת מבחינת התרומה לעיצובו, איכותו והיקפו של הדיון הציבורי, ופרסום של הליכים אלו הוא חיוני להפעלת ביקורת ציבורית אפקטיבית על רשויות אכיפת החוק. חרף זאת, אין פירושו של דבר שלא יתקיימו מקרים חריגים שיצדיקו את המשך איסור הפרסום, וברי כי כל מקרה ייבחן לגופו".
לבסוף מדגישה ברק-ארז, כי בית המשפט חייב להפעיל שיקול דעת משלו בכל בקשה לאיסור פרסום: "במישור הרעיוני יש לזכור כי החלטה בעניין של איסור פרסום נוגעת תמיד לא רק לבעלי הדין הנמצאים בפני בית המשפט אלא גם לציבור כולו, ובמובן זה הסכמתם של בעלי הדין אינה יכולה לשמש הצדקה עצמאית בלעדית לה". את פרץ ייצגו עוה"ד
נתי שמחוני,
רונן רוזנבלום,
אסף קליין ודניאל קליין; את הארץ ייצגו עוה"ד תמיר גליק וירון חנין; ואת המדינה - עוה"ד עילית מידן ולבנת מלמד.
