עשרות מ"ש לצעד פוליטי של אולמרט

לחץ כבד שהפעיל אהוד אולמרט על פקידי עיריית ירושלים, משיקולי בחירות, הוביל את העירייה לרכוש קרקעות ב-40 מיליון שקל ולאחר מכן להגיש תביעת סרק ב-25 מיליון שקל. כך קובע (6.2.20) שופט בית המשפט המחוזי בעיר, רפי יעקובי. בשנת 1997 הורה אולמרט, שהיה אז ראש עיריית ירושלים, להשלים עד יוני 1998 את כביש בגין (החוצה את העיר מצפון לדרום) - כך שייפתח לתנועה לפני הבחירות המקומיות בנובמבר של אותה שנה. כדי לעמוד באילוץ זה, היה על העירייה לרכוש את אדמותיהם של האחים אריה גולובנציק וחיים גולובנציק, שהיו חיוניות לחיבור כביש בגין עם כביש גולדה שבצפון העיר. בשנת 1997 רכשה העירייה אדמות אלו תמורת 42.7 מיליון שקל. בתביעה שהגישה בשנת 2005 טענה העירייה, כי הסכמתה לשלם סכום זה נבעה ממעשים פליליים שביצעו גולובנציק כלפיה. היא תבעה מהם 25 מיליון שקל, בנימוק שייתכן שההפרש נובע מאשם תורם שלה ושל עובדיה. עוד נתבעו החברה העירונית מוריה, שביצעה את הפרויקט; חברת ההנדסה יורם גדיש שניהלה אותו; ועורכי דין שטיפלו בו. העירייה ייחסה להם (ובעיקר לגולובנציק) תרמית, הטעיה, מצגי שווא, הפרת אמונים, פעולה בדרכים לא כשרות ואף רמיזות לשוחד. ההליכים בתביעה נמשכו קרוב ל-15 שנה וכללו 50 דיוני הוכחות ("על דרך ההפלגה ניתן לומר שכל מי שהיה מעורב באופן כלשהו בפרויקט כביש בגין ורבים מאלה שהשתמשו בו כעוברי דרך נקראו להעיד במשפט", מעיר יעקובי). התיק הסתיים בפסק דין בן 12 עמודים בלבד, בו קובע יעקובי, כי מי שהתנהל בצורה פסולה היה עיריית ירושלים - בשל הנחיותיו של אולמרט. בבסיס פסק הדין עומדת התמיהה הרטורית, מדוע בחרה עיריית ירושלים במסלול יקר של רכישת הקרקעות, במקום לפעול במסלול זול ופשוט בהרבה [יעקובי אינו אומר מהו, אך נראה שהכוונה להפקעה - א.ל]. לכך יש שתי תשובות, אומר יעקובי: או שאכן גולובנציק רימו את העירייה, או שמדובר בכשל בסיסי של העירייה. יעקובי בוחר בתשובה השנייה: "הכל נובע מתזזית שאחזה בפקידי עיריית ירושלים לעמוד ביעד שקבע ראש העיר דאז והוא פתיחת כביש בגין לתנועה עוד לפני הבחירות לרשויות המקומיות, וזאת בכל מחיר ותוך שכל האמצעים כשרים לשם כך". תשובה זו לא רק מסתברת יותר, אלא שהראיות מלמדות שהיא הנכונה בפועל. גולובנציק, כבעלים סבירים וסוחרים ממולחים, קראו נכון את המפה והשכילו להוציא מן העירייה את התמורה המירבית. יעקובי אומר: "התובעות לא פעלו כאן כאנוסות וכמי שכפאוהן, אלא לכל היותר כמי שכפו על עצמן לפעול כפי שפעלו. לצידן, גולובנציץ לא פעלו באופן בלתי לגיטימי, אלא פשוט זכו בכך שהתנהלות התובעות ו'רוח המפקד' [אולמרט] ששרתה עליהן הביאה את הסכומים הגבוהים אליהם כפרי בשל. ממילא, הם גם לא נזקקו לקנוניות עם גורמים שהיו אמורים לשרת את טובת התובעות או עם שמאים, שעשו מלאכתם במקצועיות ובתום לב". יעקובי גם קובע, כי מדובר בתביעת סרק: "בתביעתן הנוכחית התובעות מנסות - בחוכמה שלאחר מעשה ובאיחור - לחפש ליקויים ופגמים שיחזירו את הגלגל לאחור. דא עקא, שמדובר בכאלה שכלל לא היו, ושככל שהיו הרי שהתובעות עצמן נתנו להם יד ואף דחפו להם. התובעות עצמן ערות לכך, אך הן מייחסות לעצמן בקשר לכך רק חלק יחסי קטן בלבד, בעוד שבהתנהלות הכוללת כלל לא קמה להן עילת תביעה נגד מי מן הנתבעים". יעקובי מצטט את ספר ההגות "חובות הלבבות", המסביר שלא ייתכן שמערכת השקיה תיווצר מאליה. לדבריו, זהו משל המתאים גם לתיק שלפניו: "אין לומר בענייננו שהתרחשו כל הניסים וצירופי האירועים שהתובעות טוענות להם, ויש לומר דווקא שהכל בא לעולם מכוח ההוראה הקטיגורית של ראש העיר - על תאריך היעד המלחיץ שנכלל בה - ובאמצעות ידיהם הפועלות של פקידי העירייה ומי מטעמה שעשו הכל - ובכל מחיר - כדי לעמוד במה שנדרש מהם". עוד דוחה יעקובי את טענת העירייה, לפיה יש לבטל בדיעבד את ההסכם עם גולובנציץ משום שלא אושר כנדרש על-ידי הגורמים המוסמכים בה. טענה זו "נוח לה שלא נשמעה מפי גופים - גדולים ועתירי כוח אדם מקצועי בכל התחומים - כמו התובעות. כשמדובר בטענות כה מרחיקות לכת של התובעות ובהתנהלות כה בעייתית שלהן עצמן, ברור עוד יותר כי התובעות לא תיוושענה מן הטענות שהן מעלות עתה במסגרת חוכמה שלאחר מעשה". בשולי הדברים מעיר יעקובי, כי פסק דינו קצר מאוד, משום "שגם אם הייתה טעות במתן אפשרות לניהול כה נרחב של ההליכים, יש להימנע מכך שאותה טעות תגרור אחריה טעות נוספת, שעניינה בכך שגם פסק הדין יהיה רחב ממה שחיוני". לבסוף הוא מותח ביקורת חריפה על התנהלותה של העירייה בשנים הבאות: "בטרם חיתום לא אוכל שלא להביע צער רב על התנהלותם של הגופים הציבוריים שהגישו את התביעה דנן. המדובר גם בהתנהלותן של התובעות בזמן אמת, בעת ההתרחשויות שברקע התביעה דנן (שעלתה לציבור בממון רב) וגם בכך שלאחר מכן הגישו תביעה שלא היה מקום להגיש ושבפרשות דרכים שונות עמדו על מיצויה והחזיקו בה בחוזקה". העירייה חויבה בתשלום הוצאות בסך 2 מיליון שקל. את העירייה ייצגה עו"ד טליה ששון; את גולובנציק ייצגו עוה"ד דוד גולובנציק, שלמה גולובנציק וטלי צליק; את מוריה ייצגו עוה"ד יאיר עשהאל ויובל אגמון; את גדיש ייצג עו"ד חן עמידור; ואת עורכי הדין - עוה"ד יוסי אשכנזי, יעל צ'רבינסקי, נועה ליאון-חיים ויואב שמידט.