מזמן למדנו שרק המרעימים כאן בקולם מצליחים להעביר מסר ולצאת בשלום. הרעמת הקול היא הגירסה האינטלקטואלית של הדופקים על השולחן, עליהם נאמר שרק בדרך זו ניתן כאן "להשיג משהו" (מה שמראה שעל-פי הדעה הנפוצה, לאו-דווקא הערבים הם היחידים המבינים את שפת הכוח).
כך להט הצעקה הוא לעיתים הסיכוי היחיד שקולך ישמע, וגם יורידו בפניך את הכובע (והמוריד כובע אינו צולב, כשם שכלב מרכין ראש אינו נושך).
ובעניין זה כבר קבע המשורר נתן זך, שהבין באורחות חיינו דבר או שניים, כי "מי שאינו חוטף כאן עצם לעצמו, סופו שאין רואים כאן את קצה זנבו". וגם היה לו משהו לאמר בעיצומו של שלטון החושך על האינדיוידואליזם:
איך זה שכוכב אחד לבד מעז
כוכב אחד לבד
אני לא הייתי מעז
ואני בעצם לא לבד
דהיינו, אינדיבידואליזם הינו מבחינת איוולת אמיצה (איך הוא בכלל מעז?), ואם אתה חלק מקולקטיב, אז דחילאק, הראה כמעז, אך אל תעז באמת.
היו בעמנו כבר נביאי שקר שזכו לסחוף המונים, בזכות הקול המרעים בלהט האמת הפנימית. והדברים ידועים, אך נחזור לתקופתנו הקרובה.
היה כאן נביא זעם, ישעיהו השני, סליחה, ישעיהו ליבוביץ', אודותיו בוודאי שאין לאמר מה שקבע מרקס לגבי נפוליאון השלישי, שההיסטוריה מתרחשת לראשונה כטרגדיה, אך בשנית, חוזרת על עצמה כקומדיה (או כפארסה).
האיש לא רק היה נביא, אלא גם רפורמיסט לשוני. ביטויים כ"יודונאצי" זכו להיחצב בקודשי הביקורת הרדיקלית הישראלית גם שנים ארוכות לאחר שנטבעו.
האם הקהל ניגח בו וניחר בו? לא. הקהל נהנה מכל רגע. הייתי עד למעמדים בהם נכחו לאו-דווקא "אנשי שלומיינו" וצעירים שמאלניים-אנרכיסטים "ניידים ואבודים, עצומי עיניים, חדים וקפיציים" (כמאמר דוד אבידן) ומכלי עצמם בלהבתם, אלא עמך משכיל בגיל העמידה, עקרות בית משועממות וכד' - מיטב הבורגנות השבעה. האיש הטיח בהם גידוף בעקבות גערה, כשתנופתו צוברת תאוצה, כדרכו.
והקהל התמוגג.
בלהט חפזונו לטבוע ביטויים שוללניים כיד התנופה והברק, לא תמיד טרח להאזין לדובר. אף עבדך הנאמן היה פעם קטליזטור להיווצרות ביטוי כזה, כאשר בדיון פומבי, בצעירותי, קמתי ואמרתי מה שאמרתי, ודווקא השתדלתי, בעומק, בבהירות ובקצרה, כמו שאומרים. בדברי נזכר גם שמו של הפילוסוף הגדול בן המאה ה-18 עמנואל קאנט.
האיש התיז כלפיי כרעם מתגלגל: קאנט? מה יש לך כנגד קאנט? כל פרחח מיידה כיום אבן בקאנט.
אולי הייתי פרחח, אך כיצד יכול היה לדעת זאת, פרט לעובדה המזדקרת לעין של הג'ינס המהוהים שלבשתי? ובאמת, גם לא ביקרתי דבר בגישתו של קאנט. והנה כבר הפכתי למיידה אבנים בגדול הפילוסופים. לעצמי אמרתי שלא אלבש יותר ג'ינס בהופעותיו של ליבוביץ'. ואם כן, קום, חייך בצניעות, והסכם קודם כל לרוח הדברים בהדרת כבוד קלה. ואחר הוסף קורטוב, גם זאת, ראוי ברוח הדברים. ביקרת-גמרת, אלא אם ג'ינס לא חגרת.
במלחמת ששת הימים פרץ צה"ל באחת את המצור והתעוקה, שריחפו כרוח בלהות המסוערת בניפנופי החרב המצריים והסוריים, כשליבת הסער וכובדו נרמזים/כמוסים באידי איומי החיסול מאז תחילת שנות ה-60.
ממרחב דחוק ומאוים, רבצה עתה, אולי בשאננות-יתר, הביטחה החדשה של מרחב כמו-פתוח. מהמדבר הבתולי, זהב החול וים האלמוג - בדרום ועד שלג הפסגות, נופי הנחלים, המישורים וההרים - בצפון. והרכסים, שדומה ולא עוד נשאו בעזוז ובקדור את איום היבוש וגלישת רכב הצר ומבקש נפשנו בהמון חילו לעמקים הפוריים, מאותו צפון בו נפתחה בימי קדמוניותנו - הרעה.
היתה כאן פריצת מצור של עם קטן המתגונן על נפשו במרחב עוין ובו כ-200 מליון שוטמים, בעלי היסטוריה של גאון החרב וגאוות הג'יהאד, שלא טרחו להסתיר נחישותם לסילוק הפולש לאדמתם.
ולא היה כאן כיבוש.
כשם ששטחי גרמניה לשעבר שעברו לידי פולין בעקבות המלחמה שהוכרזה עליה מידי עריץ אינם כיבוש.
וכשם שהחזרת שטחי אלזס לוריין לצרפת במלחמת העולם הראשונה אינן כיבוש.
וזכויותינו ההיסטוריות - של עם שתרם תרומה אדירה לתרבות העולם, ושב לערי מורשתו העתיקות - אלו שמאות מיליונים בעולם יודעים לאמר את שמם העברי ממרחק יבשות ושנים אלפיים, ועל ליבות המיליונים חקוקות אימרות הנצח של ענקי הרוח שחיו ויצרו באותן ערים.
כן, זכויותינו ההיסטוריות - אותן זכויות שהדהדו חזור והדהד בהכרת מאות מיליונים במרוצת הדורות.
ואותן זכויות היסטוריות שהוכרו מחדש על-ידי הקהיליה הבין לאומית בשנות ה-20' של המאה הקודמת.
שבנו להריסות העתיקות ולארץ דלילת אוכלוסין, שכמו ציפתה, כביכול מתוך איזו תודעה קוסמית ניסתרת וכמקיצה מחלום עתיק יומין, אולי עוד משחר ההיסטוריה ותחילת התפתחותה - לשוב הבנים האובדים.
סבל היסטורי כבד, אולי אינו הולך לאיבוד. סיבלם של דורות קודמים מפלס דרך, יתכן, לבאים.
ב-1967, ממזרח לחבל הארץ הגדום, חזרנו להשלים את אותה ארץ שהיתה תמיד שלנו, וגם הוכרה ככזאת על-ידי עולם נפעם ומוקיר את אותה זכות של גאון-רוח וממשות חיים קדמונית ועם זאת ממשית והוויית ובהוויית נפשנו. ומתמשכת כל כך, מזה דורות רבים. אין כאן הכרה בעבר מת. יש כאן מושלכות של התרבות והרוח החיה לעבר עתידה.
האנגלים בנקודת ליקוי מאורות היסטורי, הפכו להרף עין לקול שדי את שאון המון ממלכות המזרח, וחבל ארץ זה נקטם למשך 30 שנה, משנת 1936 עד 1967, תוך התכחשות לחזון ולהבטחה המעוגנת בהכרת העולם במשך דורות רבים.
ב-67' היה השטח הההיסטורי נתון למרות מדינת ירדן.
לא היה שם עם כדוגמת העם הצרפתי, האיטלקי, האנגלי, האירי, הדני, או כל עם מוכר ומובהק אחר. היו שם ערבים.
הזהות הלאומית הערבית ממומשת במדינות רבות.
מצרים למשל הינה מדינה מובהקת ומוכרת. כזאת גם עירק. וגם סוריה ולבנון.
הערבים שישבו ממערב לירדן אינם כאלה, דהיינו היו חסרי זהות מוגדרת. אליהם נוספו, לאחר תחילת השיבה היהודית, מאות אלפי מהגרים ערבים מטריטוריות סמוכות, שבאו להיטיב תנאי חייהם תחת מפעלם של היהודים השבים למכורת הרוח והממשות.
ב-1967 הרעים נביא הזעם ישעיהו השני את קולו:
מדינת סוכני חרש שימלאו השטח ההיסטורי בהמוניהם, צעק האיש.
בוקה ומבולקה, ודורסנות ונאציזם, הטיף בשער האיש כלפי העם בעל תרומת הענק והסבל הענק, שספל התרעלה ומנת היסורים האחרונה והגדולה מכולן הלמה בו מידי הצורר הנאצי.
באחד מאותם ליקויי מאורות היסטוריים קטנים ועכורים, האטומים ושנפלאו מאיתנו, החלו להלום בנו מקפדי מפעלנו, תוך ניסיון לצמצום וגימוד שיעורנו והרפשתנו. במקביל לתהליך הליליפוט הזה אותו ניסו המטיפים החדשים בשער לאכוף על השבים והבונים את המכורה העתיקה-חדשה, במקביל לצמצום ורישוש העצמיות והרפשת מורשת האמת והרוח ההיסטורית והמשכיותה האורגנית, במקביל החל הגידול העוין - גידולה של ישות זרה ולא נודעת עד כה: הפלשתינים.
זהות הפלשתינים - מידי המטיפים ומגמדי העצמיות באה. שם הוא כור מחצבתה של מעין ישות עולה פרע, שמאז שנות ה-70' פיתחה בהדרגה מורשת ברברית של מדנים וליסטום אזורי (למשל מדינת הפת"ח בלבנון) טרור בין-לאומי, ועד להקרבת בניהם למולך, כיום, בבכחנליה פרוורטית, תוך אופקים של שכרון דמים וטבח.
ההיסטוריונים החדשים הפוסט-ציונים גם הטליאו מאוחר יותר לישות זאת היסטוריה וירטואלית. מאוחר יותר יצטרפו גם פוליטיקאים ממסדיים יותר, משמאל ומימין, למחול העוועים על ספינת השוטים הזו, בה מנפנפים-מרטיטים כל מלחי איוולתה ועוולותיה ההיסטוריות את דגל "פלשתין".
נבואות הזעם לא התממשו שנים רבות. בסוף שנות ה-60', שנות ה-70' ועד שנת 88 למעשה, היו שטחי הגדה המערבית מקומות נעימים לשוטט במרחבם, תוך התבשמות מהנוף, ממגדי האוריינט ושלל צבעיו וטעמיו, ומסביבה אנושית מגוונת של אנשים תכופות נעימים, חמים ומסבירי פנים. התיירות פרחה.
הנהגת המדנים שתינתה שיח עם מטיפינו, לא השפיעה כמעט על ההוויה בשטח.
הערבי הכפרי והעירוני המשיך להיות מעוגן במידה רבה באיכויות המזרח, אלה מהן המרעיפות חסד, נועם, חוכמה כפרית ותבונת בן-המדבר על גמליו. וכן המשיך להיות מעוגן בהיסטוריה הכלל-ערבית האצילית של השירה הקסומה והספרות והמורשת התרבותית בת מאות השנים. ועל מגנה ה"נארטיב" הזה, אדוארד סעיד, ועוד אי אלו אינטלקטואלים זועמים ומשופמים לא שמע מעודו.
ב-1988 כמדומני, הסתלקה האדמיניסטרציה הירדנית משטחי הגדה המערבית - בעקבות הכשלת הסכם לונדון. את החלל הממשי שנוצר באו למלא אנשי המדון והפריעה בעלת הזהות הבדיונית, כשהם מנפנפים באותו דגל חדש שהועתר בתוכן על-ידי המטיפים היהודים.
השאר - האינתיפאדה הראשונה; אוסלו והצפת הארכי-טרוריסטים מטוניס את ההוויה הפלשתינית; ואינתיפאדת הפרוורסייה, הטבח, וקירבון הילדים הנוכחית - כל אלה הם כרוניקה ידועה מראש של ריאקציוניות. ריאקציוניות התנועה המגמדת, מצד מטיפי הזעם ומפברקי ההיסטוריה ה"פלשתינית" מקרב עמנו - כשתנועה זו מנוגדת למגמה היסטורית כבירה: תהליך שיבת היהודים והמשכיות מורשת האמת, הנבואה, הצדק הטבעי ורוח היצירה המתסיסה והבונה במרחבי הדורות.
