פרשת ישיבת הר ברכה והעיסוק בציות לפקודות מהווה אבן בוחן מצוינת לבדיקת הלכי הרוח החברתיים-תרבותיים במדינת ישראל בעידן ה"הינתקותי". נדמה שהשיח הרדוד ממילא, שובר כל שיא כשמגיעים לסוגיית האי-ציות.
סיסמאות כגון "בצבא מקשיבים רק למפקד", "הסרבנות פוגעת בדמוקרטיה", "הצבא אינו בוחר את משימותיו" וכיוצא בהן - מזעזעות נוכח העובדה שהן נשמעות מפי בני העם היהודי, אשר נדמה שאין כמוהו לסבול מציות עיוור. אולם הזעזוע העמוק יותר מגיע כאשר סיסמאות אלה נזרקות לחלל האוויר באווירה כל כך פוסט-מודרנית אשר אמורה להוות לכאורה את האנטי-תזה המוחלטת לסיסמאות אלה.
התרבות הפוסט-מודרנית היא תרבות אשר התפתחה בהאצה בעקבות השבר שנוצר בתום מלחמת העולם השנייה מהאידיאולוגיות הקולקטיביות (בעיקר הפאשיזם אשר שם את האומה מעל הכל והקומוניזם אשר שם את המעמד החברתי מעל הכל), היא מעלה על נס את 'הטלת הספק' וכופרת בעצם קיומה של אמת - אמת כלשהי - ומסרבת להכיר בערכים מוחלטים. כל אמת היא רלאטיבית למעשה. בעקבות זאת, הפרט - האינדיבידואל - מועמד מעל הכל וכל ההוויה הופכת למאבק בין האינדיבידואל לקולקטיב.
הפוסט-מודרנה שולטת היום בעולם המערבי ושלא במפתיע התפשטה גם בישראל כבשדה קוצים, כאשר הביטוי המובהק שלה בא לידי ביטוי באידיאולוגיה הפוסט-ציונית. והנה, למרבה האירוניה, דווקא העמדה הפוסט-מודרנית, שאמורה הייתה לעמוד בקו ראשון נגד הסיסמאות הרדודות שמניתי לעיל ולתבוע את חירות הפרט, דווקא היא זו שיוצרת אותן במהלך דיאלקטי-סיבובי.
מתבהרת לה העובדה שמצד אחד לא ניתן לקיים חברה בכלל וצבא בפרט על-ידי אידיאולוגיה "פוסט"-ית, אך מאידך-גיסא, בשל העובדה שכל הערכים איבדו את משמעותם, הערך היחיד שנותר הוא הציות. כך קיבלנו למעשה פאשיזם קיצוני בדלת האחורית. לא עוד ציות לשם קיום אקט מוסרי (כי אין כזה) אלא ציות לשם ציות.
בעת שירותי בלבנון ובגבול הצפון לפני למעלה מ-10 שנים, המטרה שהוגדרה לנו כחיילים הייתה שמירת גבולה הצפוני של מדינת ישראל כדי להגן על תושביה - מטרה מוסרית ולא הודעה לקונית על כך שאנו מקיימים את החלטות הממשלה.
לשם השוואה - המטרה שנוסחה לחיילים בעת עקירת גוש קטיף הייתה 'לקיים את החלטות הממשלה והכנסת'. סתם ככה, לא עוד סיבה מוסרית כי אם ציות לשם ציות, ואין פוצה פה ומצפצף בנוגע לחירות הפרט ולחירות המחשבה - לא ספקנות ולא שאילת שאלות. קיום פקודה לשם קיום השלטון והמשטר, ותו לא. ומי שמעז לשאול שאלות מוקע מייד כאויב האומה והדמוקרטיה.
וכאן מגיעים אנו לפרשת ישיבת הר ברכה - למותר לציין שהאידיאולוגיה הפוסט-מודרנית מתנגשת חזיתית עם אמונת הייחוד היהודית המאמינה באמת אובייקטיבית אבסולוטית ואשר שמה חיץ ברור בין טוב לרע מוחלטים.
המוטיבציה לשרת בקרב הציבור האמוני בכלל ובקרב ישיבות ההסדר בפרט, נובעת מתוך הכרה בערך ההגנה על עם ישראל בניגוד לערכי אינדיבידואליזם של מימוש עצמי הפוסט-מודרניים המקובלים בחברה הכללית. מתוך הכרה זו, בוחנים חיילים אלה את הפקודות שניתנות להם. כך מצאנו מוטיבציה יוצאת דופן ומעשי גבורה מעוררי השתאות באחוזים פנומנאליים בקרב ציבור זה, כל זמן שהוא נדרש להילחם באויב ולהגן על ארצו. לעומת זאת, כל פעם שהצבא מופנה למאבק נגד ההתיישבות היהודית, עולה שאלת הציות ואי-הציות של ציבור זה לסדר היום.
ושוב, במהלך דיאלקטי סיבובי, מתגלה העובדה שדווקא הציבור האמוני, הציבור שמואשם בחוסר פתיחות מחשבתית וביכולת להטיל ספק, דווקא הוא (ודווקא מתוך הערכים המוחלטים בהם הוא מאמין) מסוגל להטיל ספקות ולשמר את רוח החירות במדינת ישראל המתנתקת. ולא אמרתי מילה על כך שההתנגשות הגיעה לשיאה דווקא בחג החנוכה. בימים ההם בזמן הזה...
