היום בבוקר היה לי יום ממש נחמד. בעודי עורכת סידורים בקרבת מגדלי עזריאלי, חלפה דמות על פני.
לעזאזל, אני מכירה אותה, חשבתי לעצמי. היא חלפה כל-כך מהר על פני, אך לא יכולתי שלא להיות בטוחה שאני מכירה אותה. "שרית", קראתי לעברה, והיא הסתובבה. זו הייתה חברתי הטובה ביותר מכיתה ד' ועד כיתה ז', כולל. לאחר התוודעות מחודשת ומהירה, שאלתי אותה למספר הטלפון העדכני שלה והבטחתי להתקשר.
בחמש בערב סימסתי לה. היא חזרה אלי כעבור שתי דקות. קבענו להיפגש בבית קפה. שוחחנו ככל שהזמן אפשר.
לאחר השיחה איתה שטף אותי גל נוסטלגיה מבית הספר היסודי, כולל מחשבות, כמה הייתי רוצה לחדש קשרים עם אנשים מן העבר, סתם משום שההווה נראה כל-כך נורא (איום אירני וראש ממשלה דרעק, בכל זאת), והעבר נראה כל-כך נפלא.
חשבתי שחידוש קשרים עם חברים מבית הספר היסודי, אם אתקל בהם שוב באקראי ברחוב, יכול להיות דבר נפלא שנוסך ביטחון, כי למרות שהעולם שלנו בגרסתו דהיום הוא כזה מאיים (איום אירני, התחממות גלובלית, וראש ממשלה שמוריד אותנו אל פי התהום בהחלטותיו המטומטמות), מפגש עם חברים מבית הספר היסודי תמיד יכול להזכיר לנו את השנים הטובות ההן.
בשלב זה ישאל את עצמו הקורא: מדוע אני, ככתבת לענייני משפט, צריכה לשתף אותו בחוויות שלי מכיתה ד'.
הנה התשובה.
בפסק דין (מיום 12.01.10), קבעה השופטת
דורית ביניש כי כאשר שופט הכיר בעל דין היכרות קרובה בעבר, אולם הקשר נותק ב-15 השנים האחרונות, אותה היכרות רחוקה אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים, ועל כן שופט שכזה יכול לדון בתיק. בעודי קוראת את פסק הדין, הדי הפגישה עם שרית מהדהדים בי, תוך שאני מצפה לפגישה שקבענו ביום שבת הקרוב, ואני שואלת את עצמי: כיצד אני חשה רגשות כלפי אנשים שלא פגשתי כ-15 שנה, ואילו השופט
נחום שטרנליכט הוא על-אנושי, אל-אנושי, ויכול לשכוח בכזו קלות הכרות מלפני 15 שנה.
התשובה ניתנה בגוף פסק דינה של השופטת ביניש. הוא "בית משפט", לא 'בשר ודם', כמוני, ועל-כן, השופט נחום שטרנליכט יכול לשלוט ברגשותיו ולמחוק בהרף עין, כמו היה רובוט ביוני למשפט, הכרות שנסתיימה לפני כ-15 שנה.
כיצד אני יודעת שהשופט נחום שטרנליכט הוא "בית משפט" ולא אדם? עובדה, קראתי בפסק הדין, השופט ביניש אמרה זאת בעצמה. שימו לב כיצד היא מנסחת את פסק דינה:
-
בית המשפט דחה את הבקשה. בית המשפט קבע כי אכן קיימת היכרות בינו לבין עו"ד אלטלף שראשיתה לפני שנים רבות, כתוצאה מלימודים משותפים במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן ודרך חברים משותפים. עוד הוסיף בית המשפט כי אף במשך פרק זמן לא ארוך במיוחד השתתפו הם יחד עם בנות זוגם בחוג חברתי משותף. ואולם, בית המשפט הבהיר כי הקשר נותק לפני כ-15 שנה או קצת פחות ומאז מתמצה באמירת שלום הדדית בעת מפגשים אקראיים. לפיכך קבע בית המשפט כי לא קיים חשש ממשי למשוא פנים, אלא חשש סובייקטיבי בלבד ודחה את הבקשה לפסילה.
עכשיו הבנתי הכל.
השופט נחום שטרנליכט הוא לא אדם, הוא "בית משפט". הוא רשום בטאבו על שטח מקרקעין מסוים, יש בו צנרת, חוטי חשמל, קירות, מרצפות, ואם הוא ממוקם בפתח תקוה, נניח, ולא בתל אביב, הוא גם מצופה מבפנים שיש חדיש ונקי. בתוך תוכו מסתובבים שופטים, בתי משפט כמוהו (בבוקשה של בתי משפט?)
הטריק הרטורי שנוקטת השופט ביניש שקוף. במקום לכנות את השופט נחום שטרנליכט "השופט", היא מכנה אותו "בית המשפט" (ואני חשבתי כי יש הבדל בין התאגיד, הגוף, לבין האנשים שמרכיבים אותו. אבל אצל ביניש הם "בלתי אם נפרדו עד שהיו לאחד"), ובכך יוצרת מצג שווא של אובייקטיביות והעדר משוא פנים, כאילו שאם תשוב על שקר מספיק פעמים, הוא יהיה נכון.
כאשר השופטת ביניש מכנה שופט, בשר בדם ולא לבנים, צנרת, שקעי חשמל ורצפות, "בית משפט", תוך שהיא מדגישה שהכרות שנסתימה לפני 15 שנה לאו הכרות היא, היא יוצרת חיץ ביננו, בני האדם הרגילים, עם ההשתפכויות הרגשיות שלנו וההליכות שלנו לשירותים, לבין השופט נחום שטרנליכט, שהוא כאמור "בית משפט" ועל כן מתעלה מעל כל רגש, ועל כן מכר מן העבר יכול לדון בפניו, בלא שיעורר בפניו האטומות זיק של משוא פנים, כמובן.
הרטוריקה המגמתית שנוקטת בה השופטת ביניש מצטרפת להלכה הבעייתית, ולפיה שופט הוא כה אובייקטיבי, עד שמקרים קיצוניים בלבד יובילו לפסלותו. ההלכה הזו, שחוזרת על עצמה שוב ושוב בפסיקות בית המשפט העליון, עומדת בסתירה פנימית לעצמה, וזאת היות ומטרת כללי איסור ניגוד העניינים הינה למנוע מראית עין של
ניגוד עניינים. אז נגיד, נניח, שהשופטים אינם בני אדם אלא "בתי משפט" והם יכולים לעטות על עצמם פני פוקר כשהם רואים מכר מן העבר, והלב שלהם לא הומה (כמו שלי למשל) בעקבות כך, בזכרונות נוסטלגים "מן הימים ההם", והם אפילו לא ירצו לשתות איתם קפה בקפיטריה בכדי להדביק פערים (- "איפה היית בשנים האחרונות?" - "אני הייתי בית משפט, יושב כבר 15 שנים על אותה קרקע"). נניח את כל זה. אבל ה"אדם מן הישוב", שלא ניחן בסגולות של בית המשפט, לא עלול לחשוב כי הכרות - ואף רחוקה מן העבר- מחשידה? האם לא כדאי ליצור, ולו למען האדם מן הישוב, "העם",
מראית עין של צדק?
פסק הדין לוקה בשני כשלים רטוריים נוספים. ראשית, נכתבת בו אמת טאולולוגית ולפיה:
- "זהו תחום מובהק אשר בו בא לידי ביטוי היישום של אמת המידה של השופט המקצועי היודע להשתחרר מהשפעתה של היכרות שיגרתית עקב כוחו והרגלו של בעל משרה שיפוטית היודע להתעלות מעל השפעתה של היכרות שיגרתית."
הקביעה ששופטים הם כה אובייקטיבים, מעולם לא הוכחה במחקרים. למיטב ידיעתי, אף אחד לא ניסה לחקור את הקביעה הזו, על-ידי מחקר פסיכולוגי למשל. הקביעה הזו נכתבה אי שם לפני מספר עשורים בהחלטה של שופט, ומאז, בהיותה "תקדים" היא ממוחזרת שוב ושוב בפסיקה. שופט הוא אובייקטיבי? כן, כי שופט הוא אובייקטיבי, זה היה כתוב בפסק דין!
שנית, בפסק הדין נכתב כי היות ולא צוין בפרוטוקול כי "בית המשפט" הצהיר כי "חרף הכרות זו ידחה טענת פסלות עם תעלה", הרי שהדברים לא נאמרו. כל מי שביקר אי פעם בבית המשפט יודע כי לא כל דבר נכתב לפרוטוקול, אלא מה ש"בית המשפט" מחליט כי יכתב לפרוטוקול, וכי אמירות ביניים, או כל דבר אחר שהשופט אינו מכתיב לקלדנית, לא נרשמות בפרוטוקול.
אבל אמת מ"בית המשפט" תצמח, כבר אמרנו?
