התשובה היא שע"פ רוב-לאור עיקרון "טובת הילד"- חובת ההורה לשלם בעד מגורי ילדו כמו גם עבור לבושו, חינוכו ומזונו אינה קשורה להתנהגותו של האחרון. עם זאת, במקרים קיצוניים של ילדים הנוהגים כלפי אחד מהוריהם גסות יוצאת מגדר הרגיל בחריפותה ובמשכה, רשאי בית המשפט להגדירם כ"מורדים" דבר שיאפשר את צמצום ואף את ביטול חובת המזונות ובלבד שהילד לא יגיע לחרפת רעב.
יש לציין כי הדברים נכונים בעיקר למערכת השפיטה האזרחית, בעוד אלו שייבחרו להתדיין בפני בית דין רבני- צפויים להחמרה עם הילדים החצופים ויד קלה יותר על הדק שלילת המזונות.
לאחרונה, שלל בית המשפט מזונות מילדה בת 17 שסירבה לראות את אביה במשך 3 שנים מאז עזב את בית המגורים. לעומתה, אחיה בן ה-13 שנוהג באותו אופן, ימשיך לקבל את מזונותיו אך בסכום מצומצם יותר.
שיקול חשוב בשאלה האם לשלול או לצמצם את חובת המזונות הינו שאלת האחריות על ניתוק הקשר. במצב בו מדובר בילדים בוגרים, בעלי מחשבה עצמאית אשר מתנהגים באופן לא ראוי - יאפשר ביה"מש פגיעה במזונותיהם עד כדי שלילתם המוחלטת, לאור "אחריותם" על המצב והעובדה כי ניתן לצפות מהם להבין כי להתנהגותם השלכה כלכלית.
לעומתם, על ילדים קטנים המסרבים לקשר, לא יטיל ביהמ"ש עונש שכזה, בוודאי שלא באופן מוחלט לאור האשמת ההורה המשמורן ב"שטיפת המוח" של הילד, דבר שאין הילד אחראי לו. בנוסף, מקפיד ביהמ"ש לבחון את המאמצים הכנים שעושה ההורה השני למען שיקום וחידוש הקשר עם ילדיו- ככל שהוא לא עושה כן לא יפגעו במזונות הילדים.
האם סנקציה כספית עוזרת? בעיקרון כן אבל זו לא המטרה.
חשוב לציין כי רוב ההורים יעדיפו לשלם מזונות ובלבד להמשיך לראות את ילדיהם. ניתן לראות בסנקציה הכספית גם ניסיון להפעיל לחץ על ההורה המשמורן, שכן למעשה, כספי המזונות אינם מגיעים ישירות לילד אלא להורה המשמורן ולכן הוא נפגע מביטול המזונות. יש לציין כי באחרונה ניתנו פסקי דין דומים לפיהם הוטלה סנקציה על ההורה המשמורן בגין ביקורים שאליהם לא הופיע הילד. כאשר הילד לא הופיע לביקור אצל ההורה השני בהתאם להסכם הגירושין, האם חויבה בתשלום קנס לאב.
ע"פ רוב, שלילת המזונות הינו הליך ארוך ומדורג הבוחן את ניסיונות הצדדים לגשר על הפער. בית המשפט מעוניין לראות תחילה את התנהגות הצדדים ותגובותיהם לסנקציות קלות יחסית ועל כן עד אשר יוכרז ילד כמורד, עשויות לעבור כמה שנים טובות מרגע התחלת התנהגותו המבזה.
בפסה"ד החדש, ישנה מגמה של ביהמ"ש למשפחה לקבוע יחס ישיר בין התנהגות הקטין המורד לחובת המזונות של אביו. למעשה, פסק הדין בפועל, עוסק בכימות ובתמחור כספי של היחסים בתוך המשפחה. סירובו של ילד להיפגש עם הורהו מהווה דרך, אומנם לא רצויה אך עדין אפשרית, לחמוק מחובת המזונות. שוויה הכלכלי של התנהגות אב המתאמץ לפגוש את ילדו המסרב עשויה להיות כמה אלפי שקלים.
ישאל השואל מדוע רק בעונשים מתעסק בית המשפט ולא בניסיונות שיקום היחסים. התשובה לכך הינה שראשית, אין בית המשפט יכול לחייב את הצדדים ללכת לטיפול אלא רק להציע זאת. בנוסף, משכו הארוך של התהליך הוא הדרך בה בית המשפט מאפשר לצדדים שוב ושוב לשפר דרכיהם טרם יגיע העונש. בית המשפט מודע לכך שפגיעה במזונות הילד לא תשפר את היחסים בתוך המשפחה ולכן זהו המוצא האחרון.
