החיים בבית האח הגדול כמשל

חלוקת הבית לעשירים ולענייים במשך כמה שבועות, המחישה היטב את הפסול שבחלוקה מעמדית, בעולם האמיתי, לעשירים ולענייים. הענייים נדרשו להשתמש בשירותים כימיים. כאשר אחד מהם, אביב, לא היה מסוגל, מפאת אהבת היתר שלו לנקיון, להשתמש בשירותים הכימיים, הוא נדרש להתערטל בפני האח הגדול (וכל "עמישראל") ולחשוף בפניו את אובססית הנקיון שלו ("מחלה") אשר אינו מאפשרת לו להשתמש בשירותים שלא צוחצחו רגע לפני באקונומיקה. שרה המשיכה את פרויקט ההתערטלות, התמקחה לעיני שני מיליון צופים על משך הזמן שיקח לאביב מיודענו "לחרבן", ולאחר מיקוח השיגה עבור אביב 25 דקות של "חירבון" ואף תרמה תרומה משלה: נרות גליצרין. הדיירים מצידם, כל אימת שהם משוחחים על מטרות ראויות אשר לשמן ראוי לותר על האסימון, העלו על ראש ויכוחיהם את ה"חירבון" של אביב כדוגמה לויתור קבוצתי על האסימון. הנה, עוני, מסתבר, מוביל לדיון חברתי וקבוצתי וכלל-מדינתי בעניינים הפרטיים שלך, עד למבוכה מושלמת (שלא לדבר על כך שהעניים מתקלחים במקלחת שקופה). הנמשל אינו שונה מן המשל. ככל שאזרח בישראל עני יותר, כך הרשויות חודרות לפרטיותו באופן גס ובוטה יותר. אין זה סוד כי רשויות הרווחה מוציאות מן הבית בסיטונאות ילדים ממשפחות עניות, הגם שהתעללות רגשית קשה יכולה להתקיים דווקא במשפחות העשירות והשבעות, ודווקא משפחות עניות יכולות לספק לילדיהם הרבה אהבה (גם אם מעט מותגים). משפחות עניות נתונות למעקבים ולפיקוחים של שירותי הרווחה יותר ממשפחות עשירות, לעיתים לאחר שילד נלקח מאימו חד ההורית והעניה לאחד מאותם מוסדות ידועים לשמצה, וכתנאי להחזרת הילד למשפחה האם צריכה להיות במעקב. אזרחים עניים מצויים גם יותר בפיקוח של המוסדות הפסיכיאטרים. בעוד שכאשר אדם עשיר נקלע למשבר, הוא פונה לטיפול פרטי ואינו זקק למוסדות הממשלתיים הידועים לשמצה, אזרחים עניים חשופים יותר למגע עם הגורמים הפסיכיאטרים הממסדיים: הן משום שעוני חושף אותך לתלאות החיים, ולמשברים שעשירים אינם נחשפים אליהם, הן משום שעוני חושף אותך לתיוג יתר מצד המערכת הפסיכיאטרית, והן משום שכאמור, עוני אינו מאפשר לאדם לצרוך שירותי בריאות נפש באופן פרטי. היחשפות לנחת זרועה של המערכת הפסיכיאטרית בישראל פירושה - ויתור על הזכות לפרטיות. ברגע שאדם מטופל (מרצונו או בכפייה) במערכת בריאות הנפש הממלכתית, צפונות נפשו הופכות לרשומה מוסדית, אשר יכולה לשמש כנגדו בעת הצורך (לדוגמה כאשר חפצים לאשפזו בכפייה או להוציא את ילדיו מביתו). הקשר ההדוק בין עוני לבין חשיפות מוחלטת לפגיעה בפרטיות מצד הרשויות בא לידי ביטוי בעוד כמה מובנים: אנשים עניים חשופים לטפריה של תוכנית ויסקונסין, תוכנית אשר יש לה אפס תועלת בהשמת מובטלים בעבודה, אך 100% תועלת בהשפלת העניים, בסמירטוטם, ברמיסת צלם האנוש שלהם, ובהקניית דימוי עצמי נמוך להם: המשתתפים בעל כורכם חשופים לחדירה גסה לפרטיותם, כפי שהעידו משתתפים בכנס שהתקיים אשר העידו על "טיב" התוכנית; כך לדוגמה כאשר משתתף נאלץ לאחר לאחד מימי ההשתתפות הכפויה בסדנאות הכלום מבית היוצר של החברות הפרטיות, הוא חייב לשתף את מפעילי התוכנית בטעמים לאיחורו: מה אם אלו נסיבות פרטיות, הקשורות בעניין פרטי לחלוטין של המשתתף או בני משפחתו? תוכנית ויסקונסין אשר מפשטיה את האדם מכבודו ומזהותו, אינה מכירה בזכות לפרטיות: משתתפים העידו כי פקידוני התוכנית נשאו לא פעם את נסיבותיהם האישיות על ראש שמחתם, ובקולי קולות, תוך ביזוי זכותם לפרטיות.

חלוקת הבית לעשירים ולעניים חשפה עוד אפיון של חלוקת החברה לעשירים ולעניים: כאשר שרה, ראש הבית הראשונה, נתבקשה לחלק את הבית לעשירים ולעניים, היא החליטה להשאיר את המצב כפי שהוא: כל מי שבחדר שלה, ישאר ב"עשירים" וכל מי שבחדר ה"אחר" ישאר בעניים - בנימתה הפולנית הידועה, אשר לעולם תלוווה בנגינת אקורדיון מבית היוצר של ההפקה, היא הסבירה כי "לא שינתה שום דבר". למעשה, בקולה הפולני שהפך למפורסם, כאשר היא מצהירה כי "לא שינתה שום דבר", מסמלת שרה את מהות השוויון האריסטוטלי ואת מהות הדמוקרטיה הליברטנית. גם כלכלת השוק החופשי "אינה משנה שום דבר". היא "נותנת לדברים להיות כפי שהם". גם עיקרון השוויון האריסטוטלי אינו משנה "שום דבר" ומאפשר לבעלי הכוח ולחסרי הכוח את אותם זכויות, תוך שהוא מדלג בנונשלנטיות על מצרך מהותי ומתבקש בדרך לשוויון אמיתי: "אפליה מתקנת". כאשר כלכלת השוק החופשי "אינה מתערבת", היא למעשה מאפשרת לתאגידים להתערב ולשנות. כאשר תורת שוויון אריסטוטלי מסרבת להתייחס לאי שוויון היסטורי אשר נוצר בין נשים לגברים, בין מזרחים לאשכנזים או בין ערבים ליהודים, ולנקוט אפליה מתקנת, היא לכאורה "לא משנה שום דבר" אך למעשה מאפשרת לצדדים החזקים ורוויי הכוח והעמדות להמשיך ולהתחזק תוך החלשת החלשים.

היחסים בין העולם שבחוץ לבין העולם שבתוך בית האח הגדול, היו יחסים של משל ונמשל. בית האח הגדול נשאר משל, והעולם שבחוץ נשאר הנמשל. כניסתה של עדנה לבית האח הגדול, תוך הכנסת האג'נדות שלה מבחוץ פנימה, טשטשה את הגבולות בין המשל והנמשל. היא סירבה לציית לחוקים הדפוקים של הבית, והתעקשה להציג לדיירים את מפת המחסומים וגדר ההפרדה תמורת אסימון. עדנה היא אישה ציונית. במלחמת יום הכיפורים זכתה לאות, והיא מעולם לא חלקה על זכות קיומה של מדינת ישראל. כשביקשה להציג את המפה, כל שביקשה הוא להראות שגדר ההפרדה אינה למטרות ביטחון (הפרה הקדושה שאפילו בג"צ מהסס לשחוט, ואשר מכסה את ערוותם של שיקולים אחרים), אלא למטרות התפשטות טריטוריאלית. היא ביקשה להציג עובדות וביקשה שהקהל ישפוט. היא ביקשה להציג את מיקומם של כל 600 המחסומים בגדה, אשר הופכים את חיי הפלשתינים לפקעת עצבים אחת גדולה (כשאתם מקללים בפקק, או בתור, חשבו על הפלשתיני במחסום), בכדי שהקהל ישפוט אם קיומם של המחסומים הוא לצרכי ביטחון גרידא, או שמא לצרכי התעמרות באוכלוסיה. כמו במשל על קבוצת אנשים אשר העוורון היכה בה, עד שהיא אינה מוכנה לצפות בעוול שהיא עצמה מחוללת, כך סירבו דיירי בית האח הגדול, אחד אחד, לצפות במפה. הנימוק שלהם היה, שהם רוצים את הסיגריות שלהם, ואם אסימון ינתן תמורת המפה, הם יאלצו לוותר על הסיגריות שלהם. אין סיטואציה הממחישה באופן מטונימי יותר את שתן האדישות שעלה לישראלים לראש. לפני עשור או שניים עוד היו ישראלים שהיה אכפת להם מהכיבוש. הם יצאו להפגנות בכיכר מלכי ישראל. דומה שנקודת האל חזור של השמאל הישראלי הייתה בשנת 2000, כאשר ברק שב מקמפ דייויד בפיו הבשורה כי "אין פרטנר". השמאל הישראלי התחפר באדישות מאז, לא מעט באשמת הצד השני אשר הוכיח כי הוא לא יסתפק בפחות מהשמדת ישראל. מאז הכיבוש נמשך, מעיק על שגרת חיי הפלשתינים באופן יום יומי, מקשה את חייהם, וזאת לקול תרועות אדישות מדינת תל אביב, שחוץ מלרפרף על גדעון לוי בבית הקפה התל אביבי המעוצב הטיפוסי, תוך השמעת גניחה, ותוך העדפת סייד קשוע שמנקה לנו את רגשות האדם עם הומור יידשעי משהו בסגנונו, אינו עושה משהו מוחשי (וזאת למעט קבוצות רדיקליות, אשר שופכות את תינוק הלגיטימיות של מדינת ישראל עם מי הכיבוש). שמאל ציוני, שפוי, כבר לא נשמע פה. הוא עסוק בלקבל סיגריות תמורת אסימון. הבעיה של הציבור הישראלי, היא שכל עוד יש סיגריות מן האח הגדול, כלומר, כל עוד יש רגיעה ביטחונית, הוא אדיש לעוולות הכיבוש, משטר האפרטהייד בגדה והסיפוח הזוחל. הוא טורח להתעורר מאדישותו אך ורק כשכבר נהיה מאוחר מידי, וכאשר הבועה של הרוגע המדומה מתפוצצת לו בפרצוף, והסיגריות מהאח הגדול אוזלות. הכיבוש של היום נתמך לא על-ידי מתנחלים פנאטים, אשר רבניהם מקללים ערבים ומיחלים למותם, לא על-ידי נשים עטויות שביס המתעמתות עם פלשתיניות ולא על-ידי מתנחלים אחוזי אמוק מצוידים ברובה אשר עושים שפטים בשכיניהם בחברון. המעטפת תומכת הכיבוש היא אותה אדישות שנסמכת על הרגיעה הארוכה (אך המדומה), שמתחתיה לבת התסכול מן הכיבוש בוערת. עד שלא יתפוצץ פה שום דבר, מדינת תל אביב תעדיף את הסיגריות מן האח הגדול, על פני הידיעה שמן העבר השני של הגדר (שלטענת עדנה, ורצוי להקשיב לה, נבנית שלא מטעמים ביטחוניים גדידא) אין סיגריות (קרי, אין שגרת חיים נורמלית, בשל ריבוי היתר של המחסומים). כשדיירי האח הגדול העדיפו עישון בנונשלנט בחצר על צפיה במפה אם ביטאו את מה שרוצה הציבור הישראלי- שקט, נהנתנות, חיי יום יום שקטים ומענגים, והרבה שופינג (חוץ ממוצרים מתוצרת מדינות שמישהו שם מעז לאמר משהו שמרגיז אותנו: בריטניה, טורקיה, שבדיה, ומה הלאה?). אם נחשוב על זה, הדבר היחידי שמכרסם בהנאת השופינג של אזרחי ישראל הוא שהמוצר הוא מתוצרת של מדינה שאיזשהו שדר טלווזיה שלה העז לבקר את ישראל, אך לא עצם העובדה שבעוד שפה מתנהלים החיים כתקנם וכסדרם, לצד השני אין ממש חיים כי המחסומים מקשים על חופש התנועה שלו, כמו גם על יכולתו לנהל כלכלה סבירה ונורמלית, או חיים אזרחיים תקינים. אך כפי שאמרתי - החיים בבית האח הגדול הם רק מיקרו קוסמוס למאקרו קוסמוס שבחוץ - לא רק מבחינת ההפרדה ל'עשירים' ול'עניים' אלא גם מבחינת האדישות למה שמתרחש בגדה המערבית, תחת משטר של כיבוש, תוך שהדיירים (בבית האח הגדול או במדינת ישראל) אינם רוצים לעצור לרגע את שגרת היום יום שלהם (סיגריות) ולו בכדי לדעת כיצד שגרת היום יום של הצד השני מופרת תדיר על-ידי מחסומים שספק אם טעמם היחידי הוא ביטחוני.