סנקציה פלילית, סנקציה אזרחית - ומה שביניהן

תושבים פלשתינים שנכנסו שלא כדין למדינת ישראל, ואשר נפגעו בתאונת דרכים, תובעים את 'קרנית', חברת הביטוח הממשלתית, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. סעיף 7(4) לחוק זה מסייג את זכותו של "מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע", לקבל פיצוי על-פי חוק זה. התובעים הורשעו בעוון, וזאת לפי חוק הכניסה לישראל, אשר מטיל עונש בן שנה אחת על מי שנכנס שלא כדין לישראל, ולפיכך - העבירה מסווגת כעוון. לפי סוג העבירה שבה הורשעו בבית המשפט - בהקשר הפלילי, הם זכאים לקבל פיצוי מקרנית, שכן לא הורשעו בפשע, אלא בעוון. חברת קרנית גורסת כי לצורך שלילת הפיצוי מהם, יש לראותם כמסתננים, וכמי שהורשעו בפשע - לפי חוק ההסתננות, ולא בעוון. לטענת חברת קרנית, נטל ההוכחה האזרחי 'נמוך' מנטל ההוכחה הפלילי. טענה זו נובעת מכלל יסוד בדיני הראיות, ולפיו בעוד שעל התביעה במשפט פלילי להוכיח עבירה ברמת הוכחה של קרוב ל-100% - כלומר מעבר לספק סביר, הרי שבמשפט אזרחי על התביעה להוכיח את טענתה "מעבר למאזן ההסתברויות" - קרי רמת הוכחה של 51%. הרציונל לכלל זה הוא שבעוד שהסנקציה האזרחית הינה כספית בלבד, הסנקציה הפלילית פוגעת בחירויות היסוד הבסיסיות ביותר - הזכות לכבוד, הזכות לשם טוב, הזכות לחירות, הזכות לחופש תנועה, הזכות לאוטונומיה אישית ועוד. מבין השיטין עולה כלל יסוד במשפט ולפיו ככל שסנקציה המוטלת על אדם קשה יותר, כך על המשוכות בדרך להפעלתה להיות קשות ודווקניות יותר. זהו הרציונל להבחנה בין מידות ההוכחה הנדרשות בדין הפלילי ובדין האזרחי. על כן, מכוח רציונל זה - בכדי להוכיח אשמתו של אדם ברצח, בהליך פלילי, נדרשות ראיות של "מעבר לספק סביר", קרי כמעט 100%. אולם בכדי להוכיח תביעה נזיקית של קרובי משפחה של נרצח כלפי הרוצח, נדרשת רמת הוכחה של כ-51% - מעבר למאזן ההסתברויות (זו הסיבה שמשפחתו של רון גולדמן זכתה בהליך האזרחי נגד או-גי' סמפסון, חרף העובדה שאשמתו לא הוכחה בהליך הפלילי). הדיכוטומיזציה בין נטל הוכחה "אזרחי", קל יחסית, לבין נטל הוכחה "פלילי", כבד מאוד, מעוררת שני קשיים: א. הטלת פיצוי נזיקי על אדם, אשר חי ממשכורת ממוצעת, משלם משכנתה וכולי, תגרור אותו בהכרח להליכי הוצאה לפועל, אשר עלולים להוביל למאסרו. כך שבסופו של יום הסנקציה היא עונשית באופייה, למרות כותרתה כסנקציה "אזרחית". גם אם הליכי ההוצאה לפועל לא יובילו למאסרו של אדם, התשעבדות לסכומי עתק אותם החייב צריך לשלם, הינה עונש בפני עצמו. אדם אשר נפסק נגדו פיצוי אזרחי מוגבר, והוא אדם, ולא תאגיד, חייו יהפכו לגיהנם - הוא יידרש לעבוד מסביב לשעון, תוך שאין בנמצא מספר שעות עבודה שיוכלו למלא סכומים הנדרשים לתשלום פיצוי של תביעה נזיקית, הוא יידרש למכור את ביתו או את מכוניתו ולחיות בדלות רבה - הסכומים המוקצים למחיה ואשר חסינים מפני עיקול בהליך הוצל"פ הם מגוחכים, ואינם מאפשרים להתקיים (על כך שההליך ההוצל"פ אינו אלא הליך אשר נועד להתעמר בעניים ובחלשים, במאמר נפרד). שלא לדבר על שורה ארוכה של סנקציות מכוח הליך ההוצל"פ - שיש בהן פגיעה בחירויות יסוד - העיקול מהווה חדירה גסה לפרטיות (קשה להאמין שאיזשהו נושה יוצא נשכר מטלוויזיה ישנה או מספה מסריחה בת עשר שנים, וברור שתכלית עיקול המטלטלין נועדה בכדי להפחיד, לייאש, להלך אימים ולשבור את רוחו של החייב, אבל זה כבר למאמר נפרד). ב. גם אם נניח שהאדם יכול 'לבלוע' את הפיצוי הנזיקי שהושת עליו - הרי שעצם יחוס עבירה פלילית לאדם, תוך הטלת סטיגמה קשה עליו, גם מבלי שמוטל עליו עונש, היא חמורה דיה. לכך התייחס בית המשפט העליון בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 587 - שם נדון נטל ההוכחה של עבירה פלילית המיוחסת לאדם בהליך אזרחי: השופט בך, בדעת מיעוט, קבע כי במקרה זה אומנם נטל ההוכחה יהא כמו בהליך אזרחי, אבל כמות ההוכחה תהא גדולה יותר וזאת היות שמדובר בייחוס עבירה פלילת לאדם, על הנפקויות השליליות המתבקשות מכך לשמו הטוב. למעשה, למרות המשחק הרטורי ("כמות" הוכחה, במקום "נטל" הוכחה) אומר השופט בך את המתבקש: לא ייתכן שלצורך ייחוס עבירה פלילית לאדם, גם אם לצורכי משפט אזרחי, יוטל נטל הוכחה "רזה" כמו במשפט אזרחי! מטעמים אלו, ניתן להניח, דחתה השופטת מיכל וולפסון בעניינם של הפלשתינים שנכנסו לישראל שלא כדין, את הדרישה לייחס להם עבירה של הסתננות, הגם שבית המשפט בהליך הפלילי יחס להם "רק" עבירה של כניסה לישראל שלא כדין. נכון שנטל ההוכחה בהליך האזרחי הוא נמוך יותר, ועל כן קל יותר "להרשיע" אזרחית נתבעים בעבירות שלא היו מורשעים בהן לו ההליך היה פלילי, אך ההיגיון הוא אותו היגיון - אם הסנקציה המוטלת על אדם בהליך אזרחי היא עונשית במהותה ובאופייה, כגון שלילת אמצעי קיום סוציאלי, מן הראוי לפרש בצמצום את אפשרות ייחוס העבירה הפלילית לנתבע, גם אם בדין אזרחי עסקינן. באותו מקרה, ביקשה קרנית לשלול מן התובעים פיצוי בגין תאונת דרכים - והגם שהיא לא ביקשה העמדתם לדין בגין ביצוע הפשע, אלא "אך ורק" שלילת זכות סוציאלית, הרי ששלילת זכות סוציאלית היא עונשית דיה, וגם טרם הפעלתה יש לנקוט משנה זהירות.