שופט פסל עצמו בגלל "דם רע" בינו לבין עורך הדין

אחת המטרות המרכזיות של כללי האתיקה היא להביא לחיזוק אמון הציבור במערכת השפיטה. מבחן מראית פני הצדק מכוון בדיוק למטרה זו, שכן לב ליבו של המבחן הוא השאלה כיצד נתפס המשך ישיבתו של השופט בדין בעיני הציבור; אם יש בכך בכדי לפגוע במראית פני הצדק". כך קבע (יום ג', 26.01.10) באופן נדיר, שופט בית משפט השלום, מנחם קליין, בבקשת פסלות שהגיש עו"ד יעקב בלטר. באופן נדיר למדי במערכת המשפט שלנו, פסל השופט את עצמו מנימוקים שיפורטו להלן. המבקש, יעקב בלטר, הגיש לשופט קליין בקשת פסלות וזאת מחמת היסטוריה עכורה בין הצדדים מלפני כעשור, כאשר שניהם היו עורכי דין. עורך הדין יעקב בלטר מתאר תיק רווי מאבקים אשר ניהלו השניים, כל אחד מצידו האחר של המתרס, ואשר במהלכו התייחס השופט מנחם קליין, אשר אז היה עוד עורך דין, לעו"ד יעקב בלטר וללקוחותיו, "בצורה מחפירה", לדבריו של בלטר. מן המסמכים עולה כי זכרונו של עו"ד יעקב בלטר מצולק בנקודה זו ואף יש עדים התומכים בטענתו. מנגד השופט מנחם קליין מציין כי אינו זוכר דבר מן התיק, או במילותיו:

• "כנראה שאלפי תיקים משפטיים שעברו בשולחני ובאולמי תפסו את תאי המוח האפורים האחרונים שנותרו, ותיקים מזמן היותי עורך דין והמאבקים סביבם אינם שמורים ב"דיסק הקשיח" האנושי שלי... מאידך, המבקש ומצהירים מטעמו מציירים תמונה קשה וכואבת עד מאד".

עד כה היה נהוג בבתי המשפט מבחן דווקני ומצמצם מאד לפסלות שופט, מבחן שבמרביתם של המקרים הוביל להשארות השופט בתיק, חרף תחושתם של מי מהצדדים כי המצב עלול ליצור ניגוד עניינים - כך כאשר הייתה הכרות קרובה בין שופט לבין צד לדיון, כך כאשר שופט העיר הערה בראשית המשפט אשר ממנה עלה כי השופט גיבש את עמדתו וכו'. ההלכה הפסוקה הייתה כי השופט חוסה בצל חזקת המקצועיות, ואך ורק מקרים נדירים בלבד הזועקים לשמיים יובילו לפסלות שופט. השופט מנחם קליין, בצעד נדיר, חדשני ואמיץ מחליט לאמץ מבחן אחר אשר נלקח מתוך מאמר של ד"ר לימור זר-גוטמן, מומחית לאתיקה: המאמר מציע להבין בין ניגוד העניינים המשפטי, אשר יונק חיותו מכוח דיני הפסלות של השופט, לבין ניגוד העניינים האתי, היונק חיותו מכוח חזקת הנאמנות האתית. לפי המחברת המלומדת, האתיקה המקצועית מטילה על השופט את החובה האתית שלא להיעצר בדיני פסלות השופט. במצב שבו הכלל המשפטי מוביל למסקנה שאין לחייב פסילה, על השופט להמשיך וליישם גם את המבחן לקביעת ניגוד עניינים אתי - המבחן המוצע קובע שניגוד העניינים האתי נוצר במקום שבו יש בהמשך ישיבת השופט בדין פגיעה במראית פני הצדק מנקודת מבט כללית - קולקטיבית, של כלל הציבור, שאת אמונו מבקשת מערכת השפיטה. במילים אחרות, לא כל מה שחוקי כשר, ויש והחלטה של שופט שלא לפסול את עצמו הגם שזו תעמוד במבחני החוק, לא תעמוד במבחני האתיקה, אשר מרחיבי-לכת הם, הרחק מעבר אל הוראות החוק. השופט מנחם קליין מצטט גם את פרופ' אסא כשר, מומחה לאתיקה, ולפיהם יש להבין בין סף לבין רף:

• "החלק שמהסף עד הרף מייצג התנהגות המפרה את החוק ומובילה לסנקציה משפטית הקבועה בחוק, ואילו החלק שמהרף ומעלה מייצג את האתיקה המקצועית שהיא אידיאל ההתנהגות הראויה שיש לשאוף לה. לפי הבחנה זו, פעולה במתחם הבינוני שבין הסף לרף תהיה התנהגות נכונה לפי החוק, שהרי היא מעל הסף, אך בלתי ראויה מבחינת האתיקה, שהרי היא מתחת לרף."

לאור קביעה זו מגיע השופט קליין למסקנה ולפיה:

• "קיימים מצבים שלא הוכרו בדיני פסלות השופט כמקיימים אחר התנאי של חשש ממשי למשוא פנים, אך עדיין נוצר בהם ניגוד עניינים אתי. מצבים אלו שייכים לחלק שמהרף ומעלה, בהיותם משקפים את אידאל האתיקה השיפוטית. במצבים אלו אין החוק מחייב פסילת השופט, אך האתיקה המקצועית מטילה חובה על השופט להיות קשוב לאידיאל המקצועי שלו ולפעול לפי חובותיו האתיות".

השופט קליין פוסל את עצמו מלדון בתיק בגלל טענתו של עורך הדין ל"דם רע" בינו לבין השופט. לטענת עורך הדין, לפני עשור בהיות שניהם עורכי דין, הם ניהלו מאבק מר וקשה, בהחלטה תקדימית ונדירה ביחס לנהוג במחוזותנו בדיני פסלות שופטים, ולא בכדי הוא פותח את פסק דינו המאלף בממרה הידועה ולפיה "ולמערכת השיפוטית אין לא חרב ולא ארנק, כל שיש בה הוא אמון הציבור בה". לא פעם מרבים שופטים לצטט אימרות יפות בפסקי דינם, אך לעיתים לצורך קישוט גרידא, אך דומה כי במקרה זה, לא היה מקום מתאים יותר לצטט את האמרה, שכן שופט שלום שבר מסורת ארוכת שנים של נוקשות, דווקנות, צמצום ומיעוט בהנהגת דיני פסלות השופט, צמצום שהיה לרועץ בעיני הציבור, וקוראי אתר זה, אשר עורכו היה מעורב באחת הפרשות האבסורדיות בנושא (בג"צ 1622/00 יואב יצחק ואח' נ' הנשיא אהרן ברק ו-7 אח', פ"ד נד(2) 54), צריכים לדעת זאת יותר מכל.