שורש הרע של ציר הרשע

על-פי מקורות אמינים שיפורטו להלן, הפכה הגשת תלונות-שווא על אלימות לחלק בלתי נפרד בתיקי גירושין ומהווה בין 50 ל-90 אחוז מהתיקים(!), תלוי את מי שואלים. הגשת תלונה על אלימות על-ידי אישה כנגד בעלה, מובילה תמיד להוצאה מידית (לפני כל בדיקה וחקירה ולמרות האמור להלן) של הבעל הנילון מביתו-מבצרו, הרחקתו ממעוז כוחו והפקרתו לגורלו ככלב ברחוב (או במקרים רבים אפילו מעצרו), ניתוקו מילדיו והפקעת רכושו, מצב בו, נקבעו כבר de-facto פסקי הדין במשפטי הגירושין כך שלמעשה הדיון המשפטי התייתר (כי מה כבר נותר לעשות לאחר מכן – המורחק יאלץ, אם בכלל יוכל, להוציא כספים רבים ולהמתין זמן רב עד שיתברר עניינו בביהמ"ש לענייני משפחה וגם אז סיכוייו שיוחזר המגיע לו – קלושים, בלשון המעטה, הטראומה כבר התקבעה). בנוסף, תמיד תפנה המתלוננת, כבר למחרת בבוקר, לביהמ"ש לענייני משפחה ותבקש (ותקבל כמעט אוטומטית) צו הגנה/הרחקה שיקבע את העוולה ואף ישמש אח"כ בהליכים כהוכחה-כביכול להאשמותיה של האשה (הנה, הרי הצליחה לשכנע שופט וקבלה צו...). לתשומת ליבכם – למרות שמדובר בדין פלילי לכל דבר ועניין, לא חלה על הוצאת צו ההגנה/הרחקה חובת ההוכחה כמו בכל דין פלילי אחר... מספיקה עדות המתלוננת בלבד! אם כך – מה הבעיה? ובכן, חוק העונשין תשל"ז - 1977 בסעיפים מ-236 ואילך (הפרק העוסק בשיבוש עשיית צדק), ביניהם במיוחד סעיף 240 (עדויות סותרות) וסעיף 243 (הפצת ידיעה כוזבת), קבע במפורש כי תלונות-שווא תטופלנה על-פי ההליך הפלילי ותבאנה למאסרים רבי - שנים במקרים כאלו... והנה מגיע שורש הרע של ציר הרשע!!! המשטרה והפרקליטות אינם מעמידים לדין פלילי את מתלוננות-השווא!!! גם כאשר מתברר, משלב הגשת התלונה ועד להחלטת הפרקליטות אם יש מקום להעמיד את הנילון לדין!!! וכל-כך למה? כי יש להם כסת"ח מטעם פרקליטות המדינה (משרד המשפטים) בצורת הנחיה 2.5. כמה מילים להבהרת המונח "הנחיות פרקליט המדינה" (את הנוסח הרשמי והמלא תוכלו למצוא באתר משרד המשפטים: הנחיות פרקליט המדינה) – "... לקט הוראות והנחיות... לתורת הפרקליטות ... הייצוג הראוי בבית המשפט, ההתייחסות הנאותה ללקוח, לצד שכנגד, לקורבן העבירה ולאזרח... ההנחיות נועדו לסייע בהתמודדות עם הבעיות העולות במהלך העבודה היומיומי בפרקליטות ויש בהן כדי להבטיח מדיניות אחידה של התביעה הכללית... " או, במילים פשוטות – ההוראות באות להרחיב ולתקן את מה שלא עשה המחוקק בצורה מושלמת. במאמר מוסגר נוסיף כי כתוב שם עוד: "... הפרסום מקדם את זכות הציבור לדעת, את השקיפות ואת אפשרות העלאת נושאים שונים שבטיפול הפרקליטות לסדר היום הציבורי... פרסום נגיש ונוח של המדיניות וההנחיות בצורה ברורה וזמינה לכל פרקליט, תובע, עורך-דין ואזרח מקדם את האחידות בפעולת הפרקליטות והתביעה הכללית ואת השוויון בפני החוק... ובמידת הצורך גם לבקר את המדיניות ולהעיר לגביה." – כנראה הוכחה לחוש ההומור המקאברי שיש להם שם בפרקליטות!

בשנת 1993 הוציא פרקליט המדינה את הנחיה 2.5 שנועדה, במקור, לקבוע את "מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה" בעיקר לגבי קטינים שהגישו תלונה נגד קרוב משפחה בנושאי אלימות ועבירות מין כדי למנוע אפשרות הפעלת לחץ עליהם לחזור בהם מעדותם. עד כאן, הכול דבש. אלא שאז, בין השנים 1996 עד 2004, כהנה הגברת עדנה ארבל כפרקליטת המדינה וכיאה וכיאות לשליחותה הפמיניסטית-רדיקאלית (ולהתנהלותה בכלל הראויה לוועדת חקירה ראו למשל את התנגדויות שהוגשו למינויה לוועדה לבחירת שופטים, מאמרים שפורסמו במעריב באותה תקופה ולמדור עדנה ארבל), הכניסה "תיקונים קוסמטיים" בהנחיה כדי לתת בידי חברותיה כלי שטני חדש להתעללות בגברים. מאז הכניסה הגב' עדנה ארבל את השינויים להנחיה והרחיבה את מטרית ההגנה שהיא מספקת מפני חוק העונשין למגישי תלונות שווא במשטרה כך שנכללות בה בפועל גם נשים, שולחים עוה"ד את לקוחותיהן (נשים בלבד) להגיש תלונות שווא במשטרה על אלימות מתוך ידיעה ברורה כי: 1. גם כאשר תתגלה העובדה שהתלונה הייתה תלונה שיקרית – לא תענשנה מגישות התלונה (בגלל "הענות" המשטרה להוראות ההנחיה) כמתחייב מחוק העונשין, וכן, 2. תגובת המשטרה המידית תהיה הוצאת הבעל מביתו ובכך קביעה בפועל של פסקי הדין במשפט הגירושין. על כך כבר העידו בפומבי עוה"ד יפית אוליאל (בתוכנית הבוקר "המקצוענים" ששודרה בערוץ 10 לפני כשנה) ועוה"ד כנרת בראשי בראיון שנתנה לעיתונאי בן כספית במסגרת תוכניתו "עושים סדר" בתאריך 6.7.2009. בכך נתנה הגב' ארבל את הגושפנקא בידי נשים, עוה"ד למעמד אישי תאבי בצע וחסרי מצפון, משטרה, פרקליטות, שופטים ושאר מרעין בישין המעורבים בעולם הגירושין, את האפשרות לנצל את המשתמע מההנחיה (המתוקנת/מעוותת) בצורה הפוכה לכוונתה המקורית וליצירת מצב בלתי נסבל של עיוות דין אכזרי ומפלה כלפי גברים.

הנושא ידוע ומוכר היטב לכל הגורמים האפשריים, בין השאר נזכיר את הפרסומים הבאים: • "חוסר אונים" מאמר שפרסם נצ"מ (בדימ.) ד"ר פיני יחזקאלי בירחון 187 של "מראות המשטרה" (סיפור מעניין בפני עצמו – מאז שנתגלה דבר קיומו של המאמר הנ"ל והובא לשימוש לצרכי הסברה, מחקה המשטרה את הגיליון האמור מאתר המשטרה!!! משטרת ישראל מעלימה עובדות !!! במאמר זה כותב נצ"מ יחזקאלי בצורה מפורשת (ההדגשות שלי): "... קבוצת אוכלוסיה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסיה "טפילה", המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ובמאבקים על רכוש וגם על-רקע מניעים רגשיים כמו נקמה. כיום, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהרים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים, כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם). מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על-כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין "עצות חבריות", ולצערנו, מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא. הנושא מוצנע על-ידי המשטרה, וכל ניסיון להעלותו מותקף על-ידי ארגוני נשים וארגוני העובדים הסוציאליים, ומבחינתם בצדק. זאת, כיוון שאוכלוסיית הפונות אליהם היא אמיתית במאת האחוזים, ועל-כן נראות להם טענות כאלה כשוביניזם וכנקיטת עמדות, התומכות במתעללים. קבוצה אחרת, המרבה להיתקל בתופעה, היא השופטים. שופטים, שרכשו להם שם של מי ש"חתימתם קלה", חווים בעת התורנות שלהם "הצפה" של פניות נשים למתן צווי הגנה, ואילו שופטים, הנתפסים כקפדנים וכמחמירים, יעבירו תורנות "שקטה", כמעט נטולת פניות כאלה. מפגש נוסף עם התופעה הוא כאשר המשטרה דורשת בבתי-משפט הארכת מעצר, במקרים שלא הצדיקו מעצר מלכתחילה (בנוסח הטענה המוכרת: "עדיף שבית המשפט ישחרר") או כאשר מוגשים כתבי-אישום במקרים מובהקים, שבהם היה התיק צריך להיסגר. גם קבוצה זו נמנעת, כפי הנראה מאותן סיבות, מלהעלות דברים אלה על הכתב. בשל גודלה של קבוצה זו (היא יכולה להוות מעל ‎50% מהפניות לתחנת משטרה), חשוב לטפל בה. כן גם משום ששוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תוכניות עבודה - אם שלושת האירועים האחרונים שבהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, ייטה השוטר לראות ככזה גם את המקרה הבא ולהיפך."

• "הבעייתיות של הרחקה מהבית במקרים של חשד לאלימות נגד בני זוג במשפחה: פרספקטיבה של לקיחת סיכונים" מאמר של פרופ' מיכאל בר-אלי, עוה"ד מאיר בר-מוחא ופרופ' דוד פרנקל שפורסם בגיליון 8 של הירחון "משטרה וחברה". גם מאמר זה נמחק מארכיון אתר המשטרה.

• "מגמות בחקיקה בתחום האלימות בין בני זוג" מאמרו של כב' השופט נתן זלוצ'ובר שפורסם בגיליון 8 של הירחון "משטרה וחברה". למרבה הפלא, גם מאמר זה נעלם באורח מסתורי מארכיון אתר המשטרה.

אשמח להציג לפני כל דורש לפחות עוד 2 מאמרים אקדמאיים-אובייקטיביים כאלו, עוד כ-10 נוספים שנכתבו מטעם בעלי עניין ועוד עשרות כתבות עיתונות (מודפסת, אינטרנטיות, טלוויזיה ורדיו) על תוצאותיו הרות-הגורל של עיוות זה. מעניין במיוחד יהיה עיון בנתוני המטה הארצי, חטיבת חקירות, מדור נפגעי עבירות אשר נמסרו ע"י סנ"צ נורית זיו לוועדת-המשנה "לבדיקת טענות על מדיניות של החמרה כלפי גברים בדבר תלונות כזב של נשים" בכנסת בראשות ח"כ חיים אמסלם בישיבה מיום 18.12.07. ניתוח פשוט וקצר של הנתונים המופיעים שם יביא למסקנה כי מדובר בכ-90% תלונות-שווא מסך כל התלונות שהוגשו למשטרה בתחום האלמ"ב. כאמור מעלה, בכך הגישה הגב' ארבל לחברותיה, על מגש כסף, עוקף-חוק שטני המאפשר לנשים שואפות-נקם ושילומים לקבוע מראש את תוצאות משפטי הגירושין שלהן.

ואחר-כך תתפלאו למה זורקים עליהן נעליים!!!