השבוע החל המרצע האירני לצאת מהשק, בעקבות שתי הכרזות חשובות: האחת של המנהיג העליון באירן, עלי ח'אמינאי, על כך ש"היעלמותה של ישראל היא וודאית", והשנייה של מחמוד
אחמדינג'אד, הנשיא האירני הכפוף למרות המנהיג, שאיים כי יורה לאנשי סוכנות הגרעין האירנית להעשיר אורניום לדרגה של 20 אחוזים, אם המערב ימשיך "לשחק משחקים" כדבריו. שתי ההצהרות משתלבות למכלול אחד: המנהיג מציב את המטרה- השמדת ישראל, והנשיא פועל להגשמתה.
קיימות דעות שונות ומנוגדות לגבי המניע האמיתי של אירן להשגת נשק גרעיני. האחת גורסת, שאירן מעוניינת בנשק שעצם החזקתו תהפוך אותה למעצמה אזורית ולשחקן משפיע בזירה הבינלאומית. השנייה מדגישה את מימד הנפט: שאיפתה של אירן להשתלט על המפרץ ולשחק במחירי הנפט כאוות נפשם של האייתוללות, ולשלוט באמצעותם בכלכלת העולם. השלישית מתמקדת דווקא בעניינים הפנימיים, שכן לאחר שיהיה לאירן נשק גרעיני, אף מדינה בעולם לא תעז להתערב בנעשה בתוך אירן ולהשפיע על מיעוטים בה (כמו הבלוצ'ים, הערבים והכורדים) להרים את ראשם ואולי גם את ידם נגד משטר האייתוללות. המשותף לשלוש הדעות הללו היה הנחת היסוד, שאירן אינה מתכוונת לעשות שימוש מלחמתי בנשק הגרעיני, ושהוא נועד, לאמיתו של דבר, להיות רק אמצעי להשגת מטרה אחרת, נסתרת מן העין, ואילו הדיון היה רק על מהותה של אותה מטרה.
עד היום הזה רק מעטים מאמינים, כי אירן מבקשת לשים יד על נשק גרעיני כדי להשתמש בו, שכן נשק גרעיני מחייב דרגת העשרה של כ-90 אחוז, ואילו אירן העשירה עד היום אורניום לדרגה של כ-5 אחוזים בלבד. מכאן הסיקו רבים שהאירנים מעוניינים רק בסחיטת עצביו וכספו של המערב, כאשר היא תגיע בסופו של דבר להסכם עמו על הפסקת העשרת האורניום תמורת שלמונים. זוהי גם הסיבה העמוקה לכך, שהעולם הניח לתוכנית האירנית להתקדם, ולא נקט נגדם אמצעים אלימים כמו שנקט נגד
סדאם חוסיין ב-2003. הרי חבל לצאת למלחמה ואין טעם לסבול את תוצאותיה, אם ממילא האירנים יחדלו מתוֹכניתם הגרעינית בנקודת זמן כלשהי. וכך, למרות שישראל מדברת בגלוי על סכנת הגרעין האירנית זה חמש עשרה שנה לפחות, העולם נתן - ועדיין נותן - הזדמנות לדיפלומטיה לעשות את מה שכולם יודעים שאינה יכולה לעשות: לעצור את פרויקט הגרעין האירני.
