הנה הנוסחה - כתוב בשפה יפה, רהוטה, אקדמית, נקייה ואינטלקטואלית. השתמש לא פעם בהטיותיו השונות של השורש נ.ש.ל - כמובן בהקשר של יהודים שנישלו את הערבים. דבר על הנכבה אך אל תשכח לשכוח מהיכן היא הגיעה (שבע מדינות ערביות שהחליטו שתוצאות שואת היהודים אינן מספקות אותן, כי נשארו מאה אלף מוזלמנים - "העקורים", וגם היישוב לא נכחד על-ידי הצורר הנאצי כי היטלר לא הספיק להגיע לארץ ישראל - החליטו להשלים את מה שהיטלר עשה), דבר על "הדרה", ועל כל מיני מילים יפות מהאקדמיה שעושות את הדבר הכי לא אקדמי - מציגות סיפור מורכב מאוד באופן ילדותי, אינפנטילי, חד-צדדי.
האורגזמה האינטלקטואלית שמקבלים כיום הנמנים עם פעילי השמאל הרדיקלי היא מלומר "ישראל קולוניאליסטית כובשת שנישלה את הערבים".
רטוריקה של זכויות אדם, מבית מדרשו של השמאל הרדיקלי הישראלי/אירופי, וכמובן מבית מדרשם של ערבים אשר תומכים ב'מדינה אחת בין הים לירדן' וב'זכות השיבה', אינה אלא מסווה לרמיסת הזכות הבסיסית ביותר של העם היהודי - הזכות להגדרה עצמית ולמדינה משלו.
מאמרו של המלומד עבד אל-חכים מופיד מהווה דוגמה אחת מיני רבות לטריק ולמניפולציה הרטורית: זכויות היסוד של העם היהודי, למדינה משלו, הופכות בלהטוטנות רטורית אקדמית מתקדמת ל"נישול" ול"הדרה":
- "המדינה היהודית דורשת מהאחרים שנמצאים בתחומיה לקבל את כל מה שמייצג את יהדותה, כמו ההמנון, השירות הצבאי ולימוד ההיסטוריה היהודית כחלק מהענקת זהות יהודית למרחב, ובאותו זמן מבקשת להדיר כל מה שיכול להזיק לתפיסה זו, כמו לימוד ההיסטוריה של הנכבה או ההזדהות עם הפלשתינים, הערבים או המוסלמים."
נניח לרגע בצד את העובדה שהערבים זוכים ללמוד בשפתם, לקיים את הימים הלאומיים שלהם (יום האדמה), והתנכרותם לסמלי הלאום מתקבלת בסלחנות. הערבים אינם נדרשים לשרת בצבא בדיוק משום שהמדינה רגישה לסיטואציה שבה ערבי ישראלי יידרש להילחם באחיו הפלשתיני. אבל מה הן עובדות כאשר רוצים לבנות תיאוריה מגניבה שאינה אלא אחת מיני הגרסאות הרבות לספרו ה'מגניב אינטלקטואלית' של אדוארד סעיד "אוריינטליזם"?
כך מפי המלומד הנכבד, שמלומדותו ורהיטות הכתיבה שלו מכסות על מסר אלים ביותר - ליהודים אין זכות למדינה משלהם והם צריכים להתנצל על כך שיש להם כזו, השכם והערב. בכל מדינת לאום יש דגל, סמלים, היסטוריה וכדומה, אשר משמרים את היסודות הלאומיים בתוך המסגרת המדינית - בצרפת, באנגליה, בארצות הברית. אף אחד אינו מתלונן כמובן, לא נשלחים למרחב הציבורי בשטף כי-רב מאמרים מלומדים על כמה שזה "אסור" כי זה "מנשל" וזה "מדיר". זה כל כך מובן מאליו שלכל מדינה יש זכות לכונן בתוכה מאפיינים אשר יסמנו אותה כמדינה של לאום מסוים. אם למדינות אחרות זכות טבעית שכזו, על אחת כמה וכמה למדינה הקטנה שלנו, אשר ההיסטוריה כבר הוכיחה מה קורה לעמה בהיעדר מדינת לאום משלו.
הכותב הנכבד מופיד משתייך כנראה לאותו זרם אינטלקטואלי שגדל על ברכי "אוריינטליזם" של אדוארד סעיד, ספר ראוי לעילא ולעילא, אלא שהוא מיושם בצורה שגויה: סעיד מסב את תשומת ליבנו לאופן שבו שיח מניפולטיבי ומגמתי ממצב את ה"אחר" במקום אשר מוביל את הרוב המשתייך להגמוניה השלטת לשלול את זכויותיו: כל זה טוב ויפה, אך מיושם באופן חד-צדדי. האופן שבו הערבים נתפסים בספרי הלימוד וההיסטוריה של מוסדות החינוך הישראלים אולי טעון תיקון, אך הוא מחוויר לעומת האופן שבו מצטיירים ישראל, ישראלים, יהודים ו"המערב" בספרי הלימוד מטעם הרש"פ, ובדרשות שבמסגדים: היהודי - כפי שהוא מצטייר בקריקטורה האנטישמית הערבית והפלשתינית ובספרי הלימוד מטעמה של הרש"פ, הוא דמוני פי מיליון מכל ערבי שאי-פעם כיכב בספר לימוד מטעם משרד החינוך בישראל.
הכותב הנכבד מופיד ממשיך: ממש כמו הרטוריקה הנאצית אשר רואה בקיום היהודי משהו שתמיד מגיע "על חשבון" הקיום הארי (ועל כן ההשמדה היא הפתרון), כך גם ברטוריקה של המלומד שלנו:
- "בכל פעם שישראל הצליחה לצעוד קדימה בביסוס הפרויקט שלה, שילמו הפלשתינים את המחיר בצורת נישול חדש, דם או יוזמה מדינית. שומה על הפלשתינים להיות ערניים לשאלת המדינה היהודית, מכיוון שהיא בהכרח תבוא על חשבון פירוק מרכיבי השאלה הפלשתינית, ובראשן זכות השיבה של הפליטים."
במילים אחרות, סליחה אדון אל-חכים מופיד שאני נושמת, כי אני מבינה שבכדי לאפשר לך את הזכות לנשום, עליי לוותר על החמצן שלי. השלילה של זכות השיבה מצד ישראלים שפויים וחפצי חיים נובעת בין היתר מכך שמרבית הפלשתינים שהגיעו לארץ ישראל, היגרו אליה לערך באותה תקופה שהחלה הגירת היהודים, ובעקבות הגירת היהודים. השלילה הזו נובעת בין היתר גם מן העיוות של הגדרת הפליט בידי האו"ם: גם פלשתיני אשר התגורר בארץ ישראל כשנתיים טרם שנת 1948 זכאי להגדרה של פליט. השלילה הזו נובעת מן המציאות הפרגמטית שבה כינונה של זכות השיבה פירושה יצירת מדינה פלשתינית לצד מדינה דו-לאומית שאך בהקדם תהא מדינה פלשתינית. השלילה הזו נובעת משיקול פרגמטי-היסטורי ולפיו בעת שבה התרחשה הנכבה, גורשו במקביל יהודי ארצות האיסלאם ממדינות ערב מחוסרי כל, ובאותה עת במקביל התרחשו חילופי אוכלוסין רבים בעקבות השינויים במרחב העולמי שיצרה מלחמת העולם השנייה. להבדיל מן הערבים אשר שמרו - כציפור השומרת את גוזלה, או כקשישה השומרת את קופסת היהלומים שלה - את תוצאות הנכבה כאמצעי להיאבק ב
עצם קיומה של מדינת היהודים - פליטים במקומות רבים בעולם עשו מאמצים להשתלב, ולא שימרו את מצב הפליטות בכדי לנגח את קיומו של עם אחר, ובטח שלא עם נרדף אשר לראשונה מזה 200 שנה זוכה לפיסת מולדת.
הפליטים היהודיים ממדינות ערב התמודדו עם קשיים בל יתוארו - חיים במעברות ובעיירות הפיתוח, נישול והדרה (אמיתיים) מן החברה הישראלית - הם נאבקו על מעמדם בחברה הישראלית, נלחמו בממסד המפא"יניקי ואף העיפו אותו לכל הרוחות בשנת 1977 - ועשו הכל כדי לשפר את מעמדם בחברה הישראלית. בטח שלא שימרו את מצב הפליטות בכדי לשלול את עצם קיומן של מדינות הלאום הערביות.
אז לא רק שהפליטות של ערביי 1948, אינה פליטות במלוא מובן המילה, שכן חלקם הגיעו זה מכבר למדינה שהתעקשו להפוך ל"פליטים" ממנה, אלא הכותב המלומד "שוכח" את הנסיבות ההיסטוריות שהובילו לאותה פליטות חלקית בלבד: להזכיר כי אותה "נכבה" לא נולדה אלא בנסיבות שאתם, הערבים והפלשתינים, לא הסתפקתם ב"פרויקט של היטלר" והחלטתם לסיים את המלאכה? להזכיר לכם כי העם העייף, המותש, שהגיע לרגע היסטורי ב-ה' באייר תש"ח, להקמת מדינה משלו, לאחר אלפיים שנות רדיפה ופוגרומים ולאחר השמדת-עם שיטתית שהרגה שישה מיליון מבניו והותירה את השאר עקורים, חסרי מולדת ומצולקים, הותקף למחרת ההכרזה על עצמאותו, לאחר אלפיים שנות גלות, מצד שבע מדינות ערב?
לצאת במתקפה שיטתית נגד מדינה שזה היום קמה, ושהעם היושב בה הוא עם ששרד את השואה - זהו מעשה נבזי, ממש כמו לתקוף באכזריות קשיש שזה עתה שב מבית החולים ומתאושש מניתוח מסובך.
כפי שכתב ישראל בר-ניר במקום אחר: יום הנכבה הוא היום שבו הצטערו הערבים על כשלונם להסב שואה שנייה ליהודים.
להזכירכם שערביי ישראל היו שותפים למתקפה הזו, וגירושם היה כורח בלתי נמנע, וצורך הישרדותי? להזכירכם שהכיבוש שהחל בשנת 1967 נולד כתוצאה מניסיונן של מדינות ערב להמשיך את המלאכה של היטלר, שסיומה נכשל ב-1948, ועל כן ניסיתם את מזלכם שוב?
כלום. "נכבה", "נישול", "קולוניאליזם", "הדרה". ישבו להם יהודים שמנים, שבעים ודשנים מאירופה והחליטו, לאור האופנה האחרונה של כיבוש קולוניאליסטי, להתנסות גם הם בטרנד, ובחרו בטריטוריה שבה ישבו "ילידים" פלשתינים, מתוך הנחה שהמטעים, הפרדסים ושאר הגידולים הקולוניאליסטים ייטיבו לגדול כשהפועל הערבי קוטף/מעבד/זורע/קוצר. נו, באמת! כמו ראפר עשיר מניו-יורק, שמחזיק בהון שנאמד בכמה מילארדי דולרים אבל שר על עוני/גטאות/'השוטר הלבן הרע', כך האקדמאים אשר נמנים על השמאל הרדיקלי אוהבים לזמר ב"אקדמית רהוטה" את שיר הראפ: "ישראל כובשת קולוניאליסטית שהדירה את הילידים הערביים".
אויש, נו באמת...
אם הכותב הנכבד, עבד-אל חכים מופיד, קורא לראשונה מאמר מפרי עטי, הוא עלול לסבור שאני נמנית על הימין הקיצוני, ואפילו מתקתקת את מאמרי זה ממקלדת של מחשב המצוי באחת ההתנחלויות.
קריאה לאחור של מאמריי תגלה כי אני יוצאת בשיטתיות נגד הכיבוש, וקוראת, כמו אנשי שמאל רבים, לשיבה לגבולות 67' בתיקוני גבול ולכינונה של מדינה פלשתינית. אך שתי מדינות לשני עמים - הן בדיוק שתי מדינות לשני עמים - לא שתי מדינות לעם הפלשתיני - פלשתין וישראל שתהפוך לפלשתין השנייה בזכות זכות השיבה. שמאלנים כמוני, מר מופיד, חשים שהם נואשו מן הצד הפלשתיני, בהרגישנו שגם אם נתפשר עימכם על פתרון צודק של שתי מדינות לשני עמים, עדיין לא תבואו על סיפוקכם עד שלא תקבלו את העוגה כולה, על-חשבון זכותנו היסודית, היהודים, למדינת לאום משלנו. הדבר הוא בעוכריכם וגורם לאנשים כמותי, ולרבים מאנשי השמאל הציוני להסתייג ו/או לפקפק ברצינות כוונותיכם לשלום ולחיים זה לצד זה. ממאמרך זה עולה כי אתם רוצים לחיות על-חשבוננו ובמקומנו, ולא לצידנו.
