"את האינתיפאדה הבאה כבר מרגישים באויר" כותבת העיתונאית הישראלית-פטריוטית
עמירה הס. ואכן, ההתפרעויות הנשלטות בנעלין, בבילעין ובשייח'-ג'ראח, סופן להבעיר אינתיפאדה נוספת שתגלוש ככל הנראה לבתי הקפה, לקניונים ולאוטובוסים שלנו, כדרך האינתיפאדות שהיו בעבר ונדמה היה לנו שפסו מן העולם. מי מעוניין בהתלקחות הזאת ואיזו תועלת מבקשים מבעירייהָ?
"...האתגר הראשון במעלה של מחוללי ההתקוממות הבאה - אם אכן תפרוץ - הוא למנוע את דרדורה למה שמכונה מאבק מזוין, שבהכרח יפקיע שוב את הרחוב והמאבק מידי הציבור. המיליטריזציה של האינתיפאדה השנייה המיטה אסונות קשים - אישיים, קולקטיביים וגיאו-פוליטיים. שלא לפרסום פלשתינים רבים מודים בכך, אבל כמה גורמים עדיין מונעים דיון פתוח וכן. במשך שנים תיאוריית המאבק המזוין עד לשחרור ולעצמאות הגיעה לדרגות של קדושה. לרבים לא נעים לבקר בפומבי את המיליטריזציה, כאילו יחללו בכך את כבודם של ההרוגים והפצועים ושל האסירים ומשפחותיהם" (עמירה הס, "ההתקוממות הבאה" - הארץ, 3.3.2010).
מן הדברים האלה, של עיתונאית המצויה בלב רחשי הערבים, עולה כי הערבים עצמם מכירים במחיר של ההתפרעויות הללו, שהמיטו "אסונות קשים-אישיים, קולקטיביים וגיאו-פוליטיים". כלומר, הערבים עצמם מודים בכישלון שיטת האינתיפאדה שהובילה אותם לשום מקום מהבחינה הפוליטית ואל מציאות של גיהנם אישי וקולקטיבי. משמע, אין הערבים רוצים באינתיפאדה מכל סוג שהוא ואולי, בסתר ליבם, הם מחפשים דרכים אחרות שאינן אלימות לבטא את מאבקם.
ואולם, כאשר תפרוץ האינתיפאדה הבאה על כולנו לרעה, יהיו דווקא אלה הערבים שייקחו בה את החלק העיקרי וישלמו שוב ושוב את המחיר הידוע, תוך פגיעה באזרחים ישראלים חפים מפשע ובהם גם תומכים נלהבים יהודים במאבק הערבי נגד היהודים. הניסיון הרע מוכיח שזה לא יקדם דבר ולאחר טקסי הקבורה וליקוק הפצעים המדממים, נשוב אל נקודת ההתחלה, שמן הסתם תוליד עוד אינתיפאדה ועוד אינתיפאדה, עד שהאינתיפאדה תהיה לדבר שבשגרה ואיש כבר לא יתרגש. היינו בסרט הזה.
בכל זאת, יש מנוע שמניע את המציאות האסונית הזאת, יש דלק שמניע את המנוע, יש חלקי-חילוף המוזרמים ויש תחזוקה שוטפת לתבערה הזאת. זה כמובן עולה ממון עתק ויש מי שמשקיע אותו. בשביל להבין מדוע עושים את זה אלה שעושים את זה, חובה להבין לאן המציאות הזאת עלולה להתגלגל ומכך להקיש על תחנת המוצא. יש אומרים שהשריפה תחייב את מדינת-ישראל להיכנע לדרישות הערבים ולהגיע עימם לפתרון מדיני, וּמנגד טוענים שאותה כניעה תוביל בהכרח לביטולה של היישות היהודית-ציונית בארץ הזאת. מי רוצה במה?
הבעיה הקשה היא שאי-אפשר לבדוק מי צודק, משום שכל מהלך שיתרחש יקיים מציאות שלא תהיה ממנה חזרה. מי שרוצה, יכול להקיש מהניסיון הקשה ברצועת עזה ולדמיין את המציאות האיומה שתבוא עלינו מיריות הפתיחה בשייח' ג'ראח, בבילעין ובנעלין. שקט, לא יהיה!
