מי שאין ביכולתו להשיג את ארוחת החג, אין ביכולתו להשיג את מימון הארוחות גם בימי חול. אין הבדל. יכולת כלכלית היא יכולת כלכלית והיא איננה נמדדת בחג כזה או אחר.
מולנו, כמו כל חג, מראה שקופה, חדה ומדויקת של החברה הישראלי - ושלא יספרו לנו שהמצב משתפר. הוא לא.
תמונות בכירי המשק
שחוגגים את עצמם לדעת - חוזרות מדי יום בעיתונים הכלכליים. לראות ולא להאמין. הכותרות של שכר המיליונים של בכירי הכלכלה הישראלית רק מעצימות את תחושת הכעס למראה התורים של מקבלי הנדבות והתרומות.
תורי הנזקקים הולכים ומתארכים. משנה לשנה זה הולך ונהיה קשה יותר, ארוך יותר, מורכב ומסובך יותר ולעומתם - תמונות המנהלים המקבלים שכר מיליונים הולכות ומתרבות, הולכות וגדלות. עוצמת הפער בין ציבורים אלו הולכת וגדלה, הולכת ומקצינה - זוהי תמונת המראה האמיתית שלנו. וכל השאר, אנחנו, הרוב הדומם של הציבור הישראלי - נופלים באמצע.
מנכ"ל המקבל מיליונים (גם אם זה באישור הנהלה ודירקטוריון חסרי אחריות ציבורית) מאבד את זכותו המוסרית לנהל עובדים, לפטר עובדים ובכלל לנהל ולדון בחייהם. אין לו כל זכות!
אין לי ספק שחלק גדול מהעובדים הללו, מקבלי שכר המינימום, מקבלי הקצבאות והשלמת ההכנסה, נמצאים בתורי הנזקקים למנות החג. הם שם. לא יכול להיות אחרת.
והמנהלים? אל תפריעו להם בדרך לעוד קוקטייל פלצני, או טקס רב רושם, המנותק מהמציאות האמיתית של "מנהיגות כלכלית ועסקית"... איזה מנהיגות ואיזה נעליים!
תראו אותם ותראו אותנו. חג שמח.