ברשימה קודמת -
"למנהיגי העדר אסור לתת עצות" - הבאתי ציטוטים מפיהם של בכירי העדר שהודו בטעות תמיכתם בהסכמי אוסלו ובהינתקות. בעצם, זאת לא הייתה תמיכה, אלא לחץ על המנהיגים, והונאת האזרחים. שני מהלכים מדיניים דרמטיים שהרחיקו את השלום, העלו את החמאס והרחיבו את משפחת השכול.
ברשימה זו אסביר מדוע אסור למנהיגי העדר "למכור" לנו מנהיג/ה. יש קשר מוסרי מצפוני בין שני האיסורים האלה. ברור לי שהאיסור הזה נשמע מיהודי פשוט כמוני, מחוצף, אבל בסיכום ביניים ובמבחן התוצאה, ניתן להסיק שהעדר הלוחץ, ממוקם בצד של הטעות. משם, אי-אפשר לתת עצות חכמות. זה לא אני אומר, זוהי המציאות שקבעה, ויותר מאוחר מנהיגי העדר הודו בזה.
את תמיכתם באוסלו ובהינתקות, הסבירו מנהיגי העדר, בשאיפתם לשלום. מהטריבונה של הימין זה נראה, יותר שנאה תהומית ל
מתנחלים, מאשר ניתוח רציונאלי של הסיטואציה המדינית. את המאמץ למכור לנו מנהיג, הם הסבירו באיכות המומלץ שלהם. גם כאן, בסיכום ביניים ובמבחן התוצאה, מתברר שהמומלצים כשלו, וההמלצה ניתנה רק משום שיד הגורל קבעה אותם מול נתניהו.
שלושה הצליחו להגיע לראשות ה
ממשלה בזכות הרוח הגבית של התקשורת: ברק, שרון ואולמרט. שלושה כישלונות מפוארים שלא לימדו את ממליכי המלכים דבר. הראשון היה
אהוד ברק שהוגדר על-ידי רבים בתקשורת כ"התקווה הלבנה".
במהלך הקמפיין, הגיעו ידיעות לתקשורת שהמיליונים הרבים שמטה ברק שפך בבחירות, מקורם בעמותות פיקטיביות. אין טעם לשאול את בוז'י, הוא ישתוק.
אמנון דנקנר כתב שח"כ
מיכאל איתן נופף בניירות אל מול עינינו, אבל השיירה לא עצרה. אפרופו "זכות הציבור לדעת", העיתונאי
מתי גולן אמר: "במו אוזניי שמעתי עיתונאים שאמרו, שעד שנתניהו לא נופל, אנחנו לא רוצים לכתוב משהו רע על ברק" (דוקומדיה, 30.3.99).
