נאשמים בעבירות מס לא יזכו ל'הגנה מן הצדק'

הנאשמים הם בני זוג שעלו לישראל בשנת 1990. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום המתוקן היה הנאשם סוכן ביטוח, ואילו הנאשמת הועסקה כמנהלת מכירות בכירה בחברה בינלאומית, שאת מוצריה שיווקה למדינות חבר העמים. בני הזוג דיווחו על הכנסותיהם לפקיד שומה כפר סבא, בתיק דיווח מאוחד. כתב האישום עוסק בבסיסו בהכנסות מעמלות שקיבלה הנאשמת בין השנים 1998 ו-2003 מחברה זרה. ההכנסות המוערכות בכ-16 מיליון שקל, הוחזקו על-ידי הנאשמים בחשבונות בנק בחו"ל. הנאשמים נמנעו מלדווח על הכנסות אלה בדוחות השנתיים שהגישו לפקיד השומה, ובהצהרת ההון שהגישו ב-28.6.04. לקראת סוף שנת 2004 פנו הנאשמים אל הנאשם 3, רואה החשבון אביגדור יצחקי, ומסרו בידיו את ייצוגם בפני רשות המיסים לשם דיווח על הכנסות נוספות ותשלום המס המתחייב בגינן. רו"ח יצחקי יזם הליך של "גילוי מרצון" בפני פקיד השומה, ובמסגרתו דיווח לרשויות המס על ההכנסות. את ההכנסות הציג רו"ח יצחקי בפני פקיד השומה כהכנסה חד-פעמית של הנאשם, אשר מקורה בחו"ל, מעסקת תיווך, שאינה ממשלח ידו של הנאשם ואינה בתחום עיסוקו, ועל כן, אינה חייבת מס בישראל. בהסתמך על המצג האמור של רו"ח יצחקי, העניקה רשות המיסים לנאשמים חסינות מפלילים, והתחייבה בכתב שלא ייעשה טיפול נגדם במישור הפלילי בשל מידע שימסרו בנוגע להכנסות עליהן יוצהר. בהמשך לכך, ניהל רו"ח יצחקי משא-ומתן עם פקיד השומה, וב-21.6.05 נחתם הסכם שומה בו הוצהר על הכנסה חד-פעמית מחו"ל בסך 13 מיליון שקל; הוסכם, כי ההכנסה החייבת תעמוד על סך 9.6 מיליון שקל, וסכום המס שישולם יהיה כ-2.9 מיליון שקל. הסכום המוסכם שולם על-ידי הנאשמים לרשויות המס. לרשויות המס נודע בדרך אקראית כי המצג שהוצג לפקיד השומה אינו נכון, וכי ההכנסות עליהן דיווח במסגרת הליך ה"גילוי מרצון" הן הכנסותיה של הנאשמת שהופקו במסגרת עיסוקה כמנהלת מכירות, והן חבות מס בישראל. עקב כך, נפתחה חקירה פלילית נגד הנאשמים ונגד רו"ח יצחקי, בחשד להטעייתו של פקיד השומה. הנאשמים נחקרו גם בחשד להשמטת הכנסות מהדוחות שהגישו. לאחר דיוני "שימוע" שקיימה למעורבים, החליטה הפרקליטות להעמיד לדין את רואה החשבון יצחקי. באותו שלב הוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד בני הזוג ליסק. כתב האישום נגד רוה"ח יצחקי הוגש ביום 8.3.09, והוא כלל אישום אחד, שבו תוארה התנהלותו של רוה"ח יצחקי מול רשויות המס. לטענת המאשימה בכתב האישום המקורי, מסר רוה"ח יצחקי לפקיד השומה מצג שקרי לגבי מקור ההכנסות, בידיעה שהמצג אינו נכון, וגרם בכך להפחתת המס המגיע בכ-4.5 מיליון שקל; ובעשותו כן, הוא פעל במרמה, בעורמה ובתחבולה, במזיד, כשכוונתו לעזור לנאשמת להתחמק מתשלום מס כדין. המאשימה ייחסה ליצחקי עבירה של שימוש במרמה, בעורמה ובתחבולה, במזיד ובכוונה לעזור לאחר להתחמק ממס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א-1961, וכן, עבירה של קבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המאשימה כללה את הנאשמים ברשימת עדי התביעה במשפטו של יצחקי. כעבור שלושה חודשים שינתה הפרקליטות עמדתה. במכתבה מ-27.5.09 הודיעה פרקליטת המחוז לעורך דינה של ליסק, כי הוחלט להעמיד את ליסק לדין בעבירה של העלמת הכנסות. בתאריך 4.8.09 הגישה הפרקליטות כתב אישום מתוקן הכולל שני אישומים ובו נוספו הנאשמים, בני הזוג ליסק, לכתב האישום כנאשמים 1 ו-2. השניים מואשמים באישום הראשון בהשמטת הכנסה מדוח ובמסירת אימרה כוזבת בדוח, עבירות לפי הסעיפים 220(1) ו-220(2) לפקודת מס הכנסה. האישום נגד רוה"ח יצחקי, במתכונתו המתוארת לעיל, הוא האישום השני בכתב האישום המתוקן.

טענות הנאשמים: המדינה פגעה בהסתמכותנו

• המדינה הפרה את הסכם החסינות עם הזוג ליסק - הנאשמים מתרעמים על העמדתם לדין ועל התנהלותה של המאשימה בקשר לכך. עתירתם לביטול כתב האישום נעוצה בהתנהלותה המקוממת של המאשימה, אשר הביאה לפגיעה מהותית בזכויותיהם של הנאשמים, וזאת, בשני נדבכים מרכזיים; כאשר בנדבך הראשון הפרה המאשימה את הסכם החסינות שהעניקו רשויות המס לנאשמים בתמורה לנכונותם לדווח עת ההכנסות ולהגיע להסכם שומה חדש, כפי שנעשה בפועל; ובנדבך השני, שינתה המאשימה חזית ללא הצדקה, וחזרה בה, ללא נימוק וללא הסבר מניח את הדעת, מההודעה הראשונה – בה הביעה החלטתה שלא להגיש נגדם כתב אישום.

• אם היה מצג שקרי, הוא היה של רואה החשבון יצחקי - לטענת הזוג ליסק, המצג השקרי בעטיו ראתה עצמה המאשימה חופשייה לחזור בה מהסכם החסינות אינו מצג שהציגו הנאשמים באשר הם אינם אחראים לתוכן הגילוי שבו עסק רוה"ח יצחקי, ובוודאי שלא היו מעורבים בהטעיית פקיד השומה. שהרי, הם לא ביקרו מעולם אצל פקיד השומה, ולא הצהירו לפניו דבר שקר. תמיד ייצג אותם רו"ח יצחקי. המאשימה מודעת לעובדות אלה, וזו הסיבה שלא ייחסה להן בכתב האישום את הטעייתו של פקיד השומה, לא כעבירה עצמאית ולא כקושרים או כשותפים לעבירה שעבר יצחקי.

• פקיד השומה התרשל בכך שלא העמיק לבדוק את המצג אשר הציג רו"ח יצחקי - לטענת הנאשמים, לא פחותה בחומרתה, התרשלותו של פקיד השומה אשר באה לידי ביטוי בהסכמתו להעניק את החסינות לנאשמים על סמך מצג ערטילאי של רוה"ח יצחקי, ללא שדרש ממנו אסמכתה בכתב, ובלא שפגש בנאשמים עצמם. אילו נהג פקיד השומה באחריות ופגש בנאשמים – היה המצג השקרי נמנע.

• הנאשמים הוטעו: הם ראו את עניינם כמסודר, ושבו לשגרת חייהם - לטענת הסניגור, במסגרת ה"גילוי מרצון", ויתרו הנאשמים על זכותם לאי-הפללה עצמית, ובהמשך, הם הסתמכו על השומות המתוקנות שיצאו, מילאו את תנאי ההסכם וכל שנדרש מהם, משמע: הסירו את המחדלים ותיקנו את המעוות, ללא צל של מושג כי השומות נקבעו על סמך מצג שקרי. הנאשמים ראו את עניינם כמסודר, ושבו לשגרת חייהם. במבט רטרוספקטיבי, מסתבר, הביאה התנהלותה של המאשימה, לפגיעה באינטרס הציפייה וההסתמכות, ובעיקר - לשלילת זכותם האלמנטארית של הנאשמים לאי-הפללה עצמית, וזוהי, בעיני הסניגור, הפגיעה הקשה ביותר בנאשמים, אשר הפלילו את עצמם, ומסרו לרשויות המס מרצונם מידע מלא ושלם כנגד ההבטחה שלא יינקטו נגדם הליכים פליליים.

טענת המדינה: הנאשמים לא שינוי מצבם לרעה

• פרשנותה הנכונה של ה'הגנה מן הצדק' - לטענת המדינה, ייהנה הנאשם מההגנה רק אם יימצא שההליך הפלילי גרם לפגיעה ממשית בנאשם, פגיעה מהותית שבצידה נזק של ממש, והביאה לכך שההליך המתנהל נגדו אינו הוגן. פגיעה שכזו לא התקיימה בנאשמים;

• המדינה אינה מחויבת להבטחתה השלטונית, מקום בו הנאשמים הפרו את חלקם בהסכם - לטענת המדינה, הסכם החסינות שנכרת בין הצדדים בעקבות הליך ה"גילוי מרצון" אמור היה לשמש לנאשמים מגן מפני אישום פלילי. אולם, החסינות תקפה כפוף לכך ש"הגילוי" הוא "כן, מלא ונאות". משעה שהתברר לרשויות המס כי הוצג לפקיד השומה מצג שקרי בדבר סיווג ההכנסות, והמשמעות היא שהגילוי של הנישומים לא היה כן, ולא מלא וגם לא נאות, פטורה המדינה מהתחייבויותיה, והחסינות בטלה, ואין זה חשוב כלל מי מסר את המצג הכוזב; מאחר שהפונה לא עמד בתנאי ההסכם – אין הנישומים (הנאשמים שלפנינו) זכאים לחסינות שהובטחה להם, והפגם אינו פגם.

• הנאשמים לא שינו את מצבם לרעה - "מאחר שלא הוכחו פגיעה או נזק שנגרמו לנאשמים עקב אינטרס הציפייה וההסתמכות בעקבות ההודעה הראשונה; מאחר שלא הוכח כי נפגעה הגנתם, או, שנפגעה יכולתם לנהל את הגנתם במשפט, אין הנאשמים רשאים לטעון שמצבם השתנה לרעה".

• הגנת הנאשמים היא מן הסוג שצריך להישמע במהלך ההליך הפלילי אך לא להוביל למחיקתו - אם, לטענת הנאשמים, הם הסתמכו על המשא-ומתן שערך רואה-החשבון שלהם עם הרשויות, דין טענה זו להישמע במהלך ההליך הפלילי, אך לא להוביל למחיקתו.

הגנה מן הצדק – המסגרת הנורמטיבית

• האם פגמים בהתנהלות המאשימה מצדיקים את החלתה של 'ההגנה מן הצדק'? - סעיף 149(10) לחסד"פ מקנה מאפשר לבטל את כתב האישום כנגד נאשם או לתקנות "מקום בו הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". עם זאת, נדרש כי הסתירה לעקרונות הצדק או ההגינות המשפטית תיגע בעניין שהוא עיקרי ולא טפל, עניין שיש בו ממש, שהוא משמעותי ולא סתמי. על הסתירה לעקרונות הצדק לפגוע מהותית (ולא טכנית) בניהול ההגנה, היא צריכה להיות כזו אשר בעקבותיה "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת". מכוח הלכת בורוביץ ייעשה שימוש בהגנה לעיתים נדירות, והמבחן יהא קשור לא רק בהתנהגות הרשות אלא במכלול הנסיבות (אם כי התנהלות הרשות תהווה שיקול מכריע לשימוש בהגנה).

• שלושת השלבים לבחינת שאלת התקיימותה של ה"הגנה מן הצדק" לפי הלכת בורוביץ - הלכת בורוביץ' קבעה כי החלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק על מקרה נתון דורשת בחינה בת שלושה שלבים: בשלב הראשון, על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים אשר ננקטו בעניינם של הנאשם או הנאשמים, ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת האשמה או החפות; בשלב השני, על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה או מהותית בתחושת הצדק וההגינות, תוך שהוא בוחן את הנסיבות הקונקרטיות שבהליך שלפניו, ובין השאר: חומרת האשם המיוחסת לנאשמים, באיזו מידה נפגעה יכולתם להתגונן, לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשמים ולנסיבות שהביאו לגרימתה, למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב: ככל שמעשה העבירה חמורה יותר יגבר שיקול האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, אולם ככל שהתנהלות הרשות שערורייתית יותר, יגבר האינטרס הציבורי שבשמירת זכויות הנאשם ובריסון כוחה של הרשות; בשלב השלישי, יופעל המבחן התוצאתי: מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שהתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום. בין היתר, נאמר בפסיקה, עשוי בית המשפט לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשמים, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום, מצדיקה את ביטולם של אישומים ספציפיים או שראוי לשקול אותה לזכות הנאשם או הנאשמים בעת קביעת העונש. בית המשפט עשוי לקבוע כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירור המשפט עצמו ובירור הסוגיות הבעייתיות.

• דוקטרינת ההגנה מן הצדק - סיכום - על-פי דוקטרינת ההגנה מן הצדק, כפי שהיא רווחת ונתפסת היום, בהתקיים חשש שהנאשם לא יזכה למשפט הוגן, או, כאשר הגשת כתב האישום וניהולו של המשפט, אפילו הוא הוגן, מקימים חשש לפגיעה מהותית בחוש הצדק וההגינות של בית המשפט, יש הצדקה להימנע מקיומו של ההליך המשפטי. קשת המקרים בהם עשויה להתעורר סוגייה של הגנה מן הצדק הינה רחבה, אולם נדרשים אלו להיות מקרים קיצוניים.

הגנה מן הצדק – מן הכלל אל הפרט

• התנהלותה של המאשימה לקתה בפגמים רבים - פגם אחד גלום בהפרת החסינות שהוענקה לנאשמים, חסינות שבעטייה הם נידבו לפקיד השומה מידע, ועקב כך – ויתרו על הזכות לאי-הפללה עצמית. פגם נוסף בהליך הן ההודעות הסותרות אותן שיגרה המאשימה אל ב"כ הנאשמים, והראשונה שבהן – הודעתה המפורשת שלא תגיש נגדם כתב אישום, כאשר בהודעה השנייה שינתה המאשימה את עמדתה. עוצמת הפגם נטועה בעובדה שהיפוך העמדה אירע בלא שנוספו ראיות חדשות כנגד הנאשמים למסכת הראייתית הקיימת. ההחלטה להעמיד לדין התקבלה, איפוא, על סמך אותו חומר ראיות שהיה בפני הפרקליטות בעת קבלת ההחלטה הראשונית. התגובה האינטואיטיבית הראשונית נוכח הפגמים הללו בהתנהלות הרשויות כלפי הנאשמים היא של תרעומת והסתייגות. סוג הפגמים ועוצמתם עשויים להטריד ולקומם כל מי ששלטון החוק ואמון הציבור ברשויות התביעה חשובים לו.

• לתביעה הכללית סמכות חורצת גורלות, ועל כן ראוי כי זו תופעל בשיקול דעת ראוי - התביעה הכללית מוסמכת להגיש אישום פלילי נגד מי שנחשד בביצוע עבירה, ובמסגרת זו, היא מוסמכת להתייחס לחומר החקירה שלפניה, לדון בו ולטפל בו על-פי חובתה המשפטית והציבורית, ולהחליט אם להגיש כתב אישום אם לאו. ברור שזוהי סמכות חשובה וחורצת גורלות. בשל כך, הצפי הוא שהתביעה הכללית תפעיל את סמכותה באופן ענייני, שקול וסביר. במיוחד, יש לתת את הדעת על כך, שהפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה ועל האמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שיקול דעת ענייני, ומתוך שוויון, ותוך שמירה על האינטרסים שעומדים בבסיס סמכותם: אמינות השלטון, הגשמת מטרות הדין הפלילי, ואינטרס הנאשם; כולם מכונסים תחת הכותרת של אינטרס הציבור.

• הפרת הבטחה שלטונית שלא להעמיד לדין מערערת את חזקת התקינות של הרשות השלטונית - "על כן בנסיבות שבהן הרשות הפרה את הבטחתה שלא להעמיד לדין, והנטל עובר אל שכמי הרשות להראות כי החלטתה התבססה על שיקולים ענייניים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטת הרשות. אם כשלה הרשות בהרמת נטל זה, עשוי בית המשפט לפסול את ההחלטה בגין שיקול זר או בגין פגם אחר שנתגלה בה, או לתת סעד אחר כנד הפגיעה בזכויותיו של הנאשם".

• אמון הציבור במערכת הפלילית מושתת על קיום הבטחות שלטוניות - הפניית העורף לחסינות שהוענקה לנאשמים במסגרת ההליך של "גילוי מרצון" היא אכן מקוממת. היא מקוממת פי כמה בהתחשב בכך, שהנאשמים עמדו בהתחייבותם על-פי ההסכם; בהתחשב בכך שדיווחו מיוזמתם על ההכנסות הנוספות ותיקנו מרצונם את הדוח כפי שהצטוו; מילאו אחר הסכם השומה החדש שנחתם, ואף הסירו את המחדלים. הם לא פגשו בפקיד השומה, נטען בפניי; הם לא הציגו בפניו מצג שקרי, וכלל לא ידעו אודותיו. בנסיבות אלה, סבירה ציפייתם שהמדינה תעמוד בהתחייבויותיה כלפיהם ותימנע מנקיטת הליכים פליליים. על כך נאמר בפרשת ארביב, כי קיומן של הבטחות אינו רק צו מוסרי ואתי, אלא גם צו של תבונה מעשית, ועליו מושתת אמון הציבור במערכת הפלילית.

• גם אם הנאשמים הציגו מצג שקרי, ידם לא הייתה במעל - "אני נכונה להסכים עם עמדת המאשימה, כי בשלב הראשוני, שבו נתגלה לרשות המיסים באקראי דבר המצג השקרי, רשאית הייתה לפתוח בחקירה נגד המעורבים, ואף להתעלם במסגרת זו מההסכם אותו הפרו, כביכול, הנאשמים. אולם, אם הסתבר למאשימה, לאחר חקירה ודרישה, ואולי לאחר השימוע, כי ידם של הנאשמים לא הייתה במעל, כפי שטוען הסנגור; בנסיבות אלה, סבירה בעיניי ציפיית הנאשמים לכך, שהמאשימה תיתן משקל נכבד לחסינות שהוענקה להם, ותימנע מהגשת כתב האישום".

• נפגעה הסתכמות הנאשמים על חסינותם - המאשימה הייתה צריכה להביא בחשבון, כי היא עושה בדיעבד שימוש במידע אותו נידבו הנאשמים לרשויות המס מרצונם, תוך הסתמכות על החסינות שניתנה להם; בכך, נפגעה זכותם הבסיסית לאי הפללה עצמית.

• חרף הפגמים, דינם להתברר בהליך משפטי ותרופתם לא תהא בביטול ההליך - יחד עם זאת, ולמרות הפגם המקומם, ראוי לזכור, כי תכלית ראשונה במעלה היא הוצאת האמת לאור. חלק נכבד מהטענות שהעלו הנאשמים לביסוס עתירתם לביטול כתב האישום טעונות עיון והוכחה; כוונתי לטענותיהם בדבר הפגיעה בזכויותיהם; וכמוהן, הטענות בדבר תום ליבם בהליך הגילוי מרצון, דהיינו: כי הם לא נטלו חלק במצג השקרי שהציג רוה"ח יצחקי לפקיד השומה, ולא ידעו על כך דבר; כי הוטעו לחשוב (משורת המסמכים שראו) שהניחו את דעתם של רשויות המס וכי ההליך נסתיים. כל הטענות הללו צריכות וראויות להתברר במהלך משפט, במסגרת העדויות שתישמענה.

היפוך עמדתה של המאשימה

• התנהלות הרשות פגומה, אך אינה זדונית- "היות ופרקליטות המדינה היא זו אשר החליטה לשנות את ההחלטה ולהעמיד את הנאשמים לדין, מן הראוי כי הנאשמים יזכו לשימוע בפניה. ומאידך, לא ניתן לאמר כי היה זדון בהתנהגות המאשימה, שכן היא גילתה באקראי כי נפלה קורבן למצג שקרי, מה שהצדיק, לכאורה, את ביטול החסינות. בהעדר הוכחה של ממש לקיומם של זדון או שרירות לב בכל אחד ואחד מהרבדים והמהלכים שמניתי, מן הראוי להתייחס בכובד ראש לחזקת תקינות פעולת הרשות, ולשיקול הדעת שהיא מפעילה, המוחזק כשיקול דעת רציני וענייני המתקבל במקצועיות וללא משוא פנים".

• רשות מנהלית רשאית לשוב ולשקול את עמדתה - יש לזכור כי עיקרון יסוד הוא שרשות מינהלית רשאית לשוב ולשקול החלטותיה ולשנותן, ובלבד שהדבר מבוסס על שיקולים לגופו של העניין. הציפייה היא ליציבות בהחלטותיה של רשות מינהלית, מתוך מטרה להגן על זכויות הפרט מפני שינויים שרירותיים של הרשות. אלא שהאינטרס הציבורי אינו יכול לצאת מקופח, כאשר חל שינוי נסיבות, או כאשר מתגבר אינטרס הציבור על אינטרס צר יותר, או, כאשר מתחייבת הערכה מחדש של העובדות, ויש הצדקה לעיון מחדש בהחלטה הקודמת. כל זאת נאמר בקשר לאותה רשות, החוזרת ושוקלת את העניין ומשנה דעתה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר, כאשר המדובר במסגרת ההירארכית של התביעה הכללית, אשר בראשה עומד היועץ המשפטי לממשלה ואשר בה רשאי דרג ממונה להעביר תחת שבט הביקורת את החלטתו של דרג נמוך יותר, כחלק מחובתו המשפטית ובמסגרת ייעודיה ותפקידיה הטבועים של התביעה הכללית. לאור זאת לא חרגה התביעה הכללית מסמכותה כאשר החליטה להעמיד את הנאשמים לדין, חרף הודעתה הקודמת.

• הפגמים מצדיקים שמיעה בהליך פלילי, אך לא ביטולו - "אין מנוס מהמסקנה, כי עקב חומרת העבירות המיוחסות לנאשמים, למרות שנפגעו ממהלכיה של המאשימה, גובר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדתם לדין. הטענות שחופנת הבקשה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק הן טענות כבדות משקל. המהלכים שביצעה המאשימה כלפי הנאשמים רצופים פגמים, ואלה מטרידים. בהחלט ראוי שהמאשימה תיתן עליהם את דעתה. אולם לא אוכל לקבוע כבר בשלב זה של ההליכים, בטרם נשמעו הראיות, כי החלטת המאשימה להגיש כתב אישום נגד הנאשמים חרגה בבירור ממתחם הסבירות; לא ניתן לקבוע, שהגשת כתב האישום נגד הנאשמים וקיום ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לערכים של צדק והגינות משפטית. הדגש על הדיבור "מהותית"".

נדחית הבקשה לביטול ההליך מטעמים של 'הגנה מן הצדק'. לנאשמים נשמרת הזכות להעלות שנית את עתירתם בשלב מאוחר יותר, אם וכאשר במהלך בירור הראיות יתברר כי עומדת להם טענת 'הגנה מן הצדק'.

- פ 3454/09 מדינת ישראל נ' אירנה וולנטין ליסק (ניתן: 14.04.10)