המערער כיהן כרופא מומחה למיילדות וגיניקולוגיה במרכז הרפואי "רבין", וכפרופ' מן המניין באקדמיה.
על-פי הנטען בעובדות כתב האישום, בהן הודה המערער, הוא טען בכזב בפני פרופ' שלו כי ערך ניסוי בשיטת טיפול חדשנית לטיפול בנשים שסובלות מסבבת של השחלה ובידיו תוצאות הניסוי, למרות שלא ערך ניסוי כזה. המערער מסר לפרופ' שלו נתונים מהניסוי שביצע לכאורה על-מנת שיכתוב מאמר. המאמר נכתב על-ידי פרופ' שלו בעזרת ד"ר קריסי, נשלח לפרסום בשלושה כתבי עת בקליפורניה אך נדחה על-ידי עורכי כתב-העת.
ביום 7.7.04 שוחח אחד מעורכי כתבי-העת עם דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב והעלה בפניו חשדות לגבי מספר המקרים שתוארו במאמר, והדיקן ביקש מהמערער שישלח לו דוח שיפרט מספר הלפורוסקופיות שבוצעו בנשים במסגרת הניסוי. עובר ליום 11.8.04 זייף המערער מסמך ובו הפירוט המתבקש, ושלח אותו לוועדת הלסינקי. התלונה נעצרה, אך לא לזמן רב. עם זאת, החשד התעורר שנית ביום 20.4.04, כאשר פרופ' בן רפאל התלונן בפני יושב-ראש לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית כי בניסוי פיקטיבי עסקינן. בתגובה לתלונה שלח המערער תגובה שיקרית לפיה ביצע את הניסוי שמפורט במאמר, קיבל אישור לביצוע הניסוי מוועדת הלסינקי וכי כל הנתונים שפורטו במאמר נכונים, ובעקבות התגובה נעצרה בדיקת התלונה. כאמור, לשקר אין רגליים – על-מנת להציג מצג ולפיו הניסוי בוצע לאחר שהתקבלו האישורים שנדרשים לביצועו, זייף המערער 34 טפסי הסכמה מודעת לביצוע הניסוי והצהרות כוזבות לפיהן הסביר לנשים שהשתתפו בניסוי על אודותיו; עוד הוא זייף אישורים של ועדת הלסינקי ומשרד הבריאות שנחזים כאילו ניתנו לניסוי ושני אישורים להארכת משך הניסוי לשנתיים נוספות וכן זייף את רישום הניסוי ביומן ועדת הלסינקי.
המערער הורשע במסגרת הסדר טיעון בזיוף מסמכים, במסגרת מחקר רפואי פיקטיבי ש"ערך".
בית המשפט קמא קבע שנסיבותיו האישיות הקשות של המערער הן פרי מעלליו ואין לו על מי להלין. כאשר מדובר בעובדי ציבור שנתפסו בקלקלתם ונדרשים לתת את הדין על מעשיהם הם מוצאים עצמם מושפלים וניזוקים כלכלית, כמו המערער, אך אין להם אלא להלין על עצמם.
לדברי בית המשפט קמא, המערער חטא בחטא היוהרה כשביקש להאדיר את שמו כמבצע מחקר רב-שנים עם מקרים רבים, שעל בסיסו יימצא מרפא לנשים שסובלות מתסביב השחלה.
באשר לנזק שהיה צפוי מפרסום המאמר, אילו פורסם, אמר בית המשפט קמא שרופא בבריטניה או בארה"ב היה עלול לבצע פעולות רפואיות בהתבסס על המחקר שלא בוצע ו"איני רוצה להעלות על הדעת את ההשלכות הרפואיות שהיו עלולות לקרות עקב זאת".
בית המשפט קמא קבע שכאשר רופא מומחה, כמו המערער, בודה מחקר ודואג לפרסם מאמר ממנו אמורים להיות ניזונים רופאים רבים, הדבר עלול לפגוע באמון שנותנים החולים ברופאיהם ולפגוע באמון שנותנים במאמרים שמתבססים על מחקרים אמיתיים.
בית המשפט קמא קבע שהעבירות בהן הורשע המערער חמורות משום שביצע אותן כעובד ציבור וכיושב-ראש ועדת הלסינקי, וכי הוא ניצל את מעמדו ומעל באמון הציבור בשליחותו כרופא על-מנת להאדיר את שמו. גם אם מעשי הזיוף לא נעשו למען רווח כספי, יסודן ברצונו של המערער להאדיר את שמו ולהגן על עצמו מפני הטוענים נגד המאמר ו"המחקר".
באשר לעונש המאסר של 4 חודשים בעבודות שירות שהוצע להטיל על המערער על-פי הסדר הטיעון אמר בית המשפט קמא כי:
"ענישה סלחנית כפי שהוצעה בהסדר הטיעון עלולה להביא להתמוטטות עכבות מוסריות או כהתפשרות על נורמות וערכים שאותם מצווה בית המשפט לשמור ולהנחיל. קציבת עונש של 4 חודשים של מאסר בעבודות שירות הינה גילוי של סלחנות לנאשם והוא עלול להתפרש ע"י הציבור כסימנים של חולשה מטעמם של המופקדים על שלטון החוק... הענישה המוצעת בהסדר הטיעון יש בה מסר לציבור כי גם כאשר עסקינן במי שעשה כ-70 פעולות זיוף מסמכים והורשע בכך - הענישה לגביו הינה מופחתת נוכח היותו רופא בכיר ובעל הקשרים הנכונים. גישה זו, לטעמי, אינה ראויה ופסולה מהתכלית".
בנסיבות אלו דחה בית משפט השלום את הסדר הטיעון, והשית על המערער שמונה חודשי מאסר בפועל.
