•
מהי החלטה 156? - החלטה 156 מקנה לשר הפנים שיקול דעת לאשר את שהיית הקבע של ילד של עובד זר אשר הגיע לישראל טרם הגיעו לגיל 14, שוהה בה מעל 6 שנים, הוריו הגיעו כדין לארץ, והוא לומד בכיתה א' ומעלה או סיים לימודיו, דובר את השפה העברית ותרבותו היא תרבות ישראל.
•
החלטה 156 אינה חלה על העותרים - היות שהם ילדיהם של נציגי שגרירויות זרות, או ילדי עובדים של עובדי שגרירויות זרות.
•
האם פרשנות תכליתית של החלטה 156 יכולה להוביל למתן מעמד לעותרים? - העותרים טוענים כי גם אם אין ההורים עומדים בתנאי הסף שנקבעו לצורך מתן מעמד, לאור תכלית החלטת הממשלה, יש מקום להעניק משקל מכריע לכך שהעותרים עומדים בכל התנאים האחרים. בעניינו, כותרת החלטת הממשלה מתייחסת באופן ברור ומפורש
"לילדי שוהים בלתי-חוקיים" ומשום כך אין מקום לפרש את ההחלטה אחרת, ולייחס אותה גם לילדי שוהים כחוק.
•
מה דין טענת העותרים כי החלטה 156 צריכה לחול גם על עובדים זרים כחוק? - טענה מסוג זה אינה בסמכות בית דין לעניינים מנהליים והנה בסמכותו של בג"צ. זאת ועוד, אם טענת העותרים תתקבל – הרי יש עוד כ-300 שוהים כחוק בישראל ועולה חשש כי ההחלטה תורחב גם כלפי קבוצה זו.
•
אין נפקא מינה שבארה"ב כל מי שנולד בה מקבל אוטומטית אזרחות - שכן ישראל אינה 'מדינת הגירה' אלא 'מדינת שבות'.
•
האם יש להעניק לילדי העותרים מעמד בישראל 'מקל וחומר'? - קרי, משום שהחלטה 156 מעניקה לילדי שוהים שלא כחוק מעמד,
מקל וחומר עליה להעניק מעמד לשוהים כחוק? בקריאה ראשונה, טענה זו היא טענה שובת לב. יחד עם זה, מעמדם של העותרים היה והינו שונה לחלוטין ממעמדם של שוהים בלתי חוקיים, כאשר העותרים נהנו וממשיכים ליהנות מתנאים אשר אינם ניתנים לעובד זר "רגיל". לבני משפחות העותרים ניתנה האפשרות להזמין לישראל את שאר בני המשפחה, אפשרות אשר איננה קיימת למשפחות זרים בלתי חוקיים. העותרים רשאים לצאת ולהיכנס לישראל כרצונם, בעוד על השוהים שלא כחוק חלות מגבלות רבות. היתר העסקה של עובדי קונסוליות ניתן למשך שנים רבות, כמעט ללא הגבלה, בעוד השוהה הזר רשאי להישאר בישראל, ככלל, עד 63 חודשים. בשל כך ילדי השוהים החוקיים לא חוו "הגליה תרבותית" שכן הם רשאים לצאת מישראל לביקור במדינות מוצאם הן בחגים והן לביקורי משפחות.
•
בניגוד לילדי השוהים שלא כחוק, ילדי השוהים כחוק חשו ביטחון - הבדל חשוב ומהותי נוסף בין ילדי שוהים זרים כחוק לבין ילדי שוהים זרים שלא כחוק נעוץ בתחושת הביטחון. ילדי השוהים הזרים שלא כחוק לא חשו מעולם ביטחון בישראל, הוריהם היו נרדפים ומצבם הכלכלי והחברתי, בדרך-כלל, לא היה בטוח. מאידך-גיסא, ילדי השוהים הזרים כחוק יכלו לחיות ולגדול בישראל בתחושת ביטחון, הן מכוח שהות הוריהם כדין בישראל והן מכוח העובדה כי הוריהם עבדו כדין בישראל, בשגרירויות ובבתי שגרירים. מכאן גם נגזר ביטחון חברתי, כלכלי ונפשי לילדי השוהים הזרים כחוק.
•
האם יש להיעתר לעתירה מטעמים הומניטריים? - העותרים טוענים לנזק נפשי שיגרם לילדים, אשר מרכז חייהם בישראל, אם יאלצו לעזוב את ישראל. ישראל היא מדינתם, השפה העברית היא שפתם, אין להם קשר לארץ מוצאם והם גדלו והתערו במדינת ישראל. לטענתם, העותרים "רובם ככולם, למדו בגנים, בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכון בישראל, הם מרגישים עצמם כישראלים לכל דבר, חיו בישראל מילדותם וכל חבריהם בישראל, כשחלקם גם מבקשים להתגייס לצה"ל. חלקם של הילדים הם תלמידים מצטיינים, פעילים בחוגים ובמסגרות חברתיות אחרות, חלקם מצטיינים בספורט ובפעילויות אחרות. העותרים טוענים כי עיצבו כאן את ערכיהם, אין להם בית אחר מלבד ישראל ואין להם תרבות אחרת מלבד התרבות הישראלית. חלק מהעותרים צירפו מכתבים נרגשים של חבריהם לכיתה, לחוגים, לפעילויות החברתיות האחרות, חלק צירפו מכתבים של שכנים, מורים ומנהלי בתי ספר, וכל אלה מציינים לשבח את הילדים, את אופיים, את השתלבותם הטובה בישראל, ומבקשים ליתן להם אפשרות להמשיך ולחיות בישראל". בתי המשפט היו ערים לפניות הנרגשות של ילדים והוריהם להישאר בישראל, לאחר שחיו בישראל שנים רבות וראו בה את מרכז חייהם. עם זה, ולמרות הפן ההומאני והרגשי של בקשות אלה, סברו בתי המשפט כי יש לפסוק על-פי הדין ויש ליתן לשר הפנים את שיקול הדעת בגדרי סמכותו.
•
עם זאת, הוועדה הבינמשרדית נמנעה מלשקול שיקולים הומניטרים כפי שהייתה צריכה לשקול - עניינם של העותרים הועבר לוועדה הבימשרדית, במטרה שזו האחרונה תשקול שיקולים הומניטריים – אך זו נמנעה מלעשות כן. עתירות אלה עוסקות בגורלן של משפחות העותרים. אין זה ראוי ואף אין זה תקין להודיע לעותרים כי נמצאו טעמים הומניטאריים אשר בגינם מועבר עניינם לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים, כאשר החלטתה של הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים לא מפרטת ולא מתייחסת כלל לשיקולים הומניטאריים. אין באמור לעיל, לחלוטין, כדי לקבוע כי השיקולים ההומניטאריים בעתירות שבפנינו מהווים נימוק לקבלת בקשותיהם של העותרים לקבלת מעמד. יחד עם זה, משמצאו המשיבים כי קיימות נסיבות הומניטאריות, בגינן נמצא כי יש להעביר את הבקשות לבחינת הוועדה הבין-משרדית, היה על הוועדה הבין-משרדית להתייחס לנסיבות אלה ולנמק מדוע נדחו העררים. מבחינה זו נפל פגם בהחלטת הוועדה הבינמשרדית, ויש מקום להשיב את הדיון בעתירות אלו לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים, כדי שתפרט ותנמק את ההחלטה.